אתמול בבוקר מצאתי את עצמי אחרי שבוע עמוס במחשבות ורגשות מתקתקים. החלטתי לצאת לבית קפה קטן שאני מאוד אוהב, מקום שממוקם בסמטה שקטה בעיר. זה לא סתם בית קפה, אלא פינה חמה שעוטפת אותי כמו צליל של גיטרה ישנה. נכנסתי פנימה וריח הקפה הטחון עטף אותי בחיבוק רך. המוזיקה ברקע הייתה בדיוק מה שהייתי צריך כדי למלא את הלב באופטימיות. התיישבתי ליד חלון פתוח, ובזמן שאחכתי את כוס הקפה שלי, זיהיתי אישה עם ספר גדול. היא הייתה שקועה בעמודים, משהו באור שלה משך אותי להתקרב ולהגיד 'שלום'. אחרי שיחה קלילה, גילינו ששנינו חולקים תשוקה לשירה. היא סיפרה על הכתיבה כהתרפיה עצמית, ואני חשפתי חלק מקולמוסיי. דיברנו שעות על משמעות הכתיבה ואיך כל מילה יכולה לרגש. כשסיימנו, הבנתי שלא הייתי מגיע לפגישה הזו אם לא הייתי מחליט לקחת את הזמן לעצמי. לפעמים אנחנו זקוקים לדקה מתוך השגרה כדי למצוא משהו מיוחד. הבית קפה ההוא? הוא יהיה החלון החדש שלי לעולם שאני מנסה להכיר כל פעם מחדש. תצאו מהשגרה, תמצאו מקום כזה ותדברו עם האנשים סביבכם - אתם לא יודעים איזה אוצרות מחכים מעבר לכוס הקפה שלכם.
