אתמול בבוקר, אחרי שבוע עמוס במחשבות ורגשות מתקתקים, החלטתי לצאת לבית קפה קטן שאני מאוד אוהב. המקום הזה, שממוקם בסמטה שקטה בעיר, הוא לא רק עוד בית קפה - זו פינה חמה שעוטפת אותי כמו צליל של גיטרה ישנה.
נכנסתי פנימה וריח הקפה הטחון עטף אותי בחיבוק רך. המוזיקה הצלילה ברקע הייתה בדיוק מה שהייתי צריך כדי למלא את הלב באופטימיות. התיישבתי ליד חלון פתוח, ובזמן שאחכתי את כוס הקפה החם שלי, זיהיתי שולחן סמוך שבו ישבה אישה אחת עם ספר גדול בתח lapar הספרים.
בניגוד לשיחות שטחיות שאנו נוהגים לקיים בכמה מקומות אחרים, נראה היה שהיא ממש שקועה בעמודים. משהו באור שלה משך אותי להתקרב אליה ולהגיד "שלום". והיא בחזרה - היא הרימה מבט ולתוך עיניה החדירות והעמוקות יכולתי לראות עולם שלם.
אחרי כמה דקות שיחה קלילה על הספר שהיא קוראת (ובכן, אני לא ממש טעים בשמות), גילינו שאנחנו חולקים תשוקה לשירה ולספרות. היא סיפרה לי איך בעקבות תקופה קשה בחייה היא התחילה לכתוב שירים כהתרפיה עצמית. גם אני חשפתי בפניה חלק מקולמוסיי ששמרתי לעצמי במשך שנים רבות.
מצאנו את עצמנו מדברים שעות על משמעות הכתיבה ואיך כל מילה יכולה לרגש אותנו או לחבר אותנו לכאב ולאושר שלנו כאחד. כשסיימנו עם הקפה הכמעט ריק שלנו, הבנתי שלא הייתי מגיע לפגישה הזו אם לא הייתי מחליט לקחת את הזמן לעצמי ולהתנתק מהמולת היום-יום.
הרגע הזה נשאר איתי - לקחתי אותו כטיפ קטן: לפעמים אנחנו זקוקים לדקה אחת בודדת מתוך חוקי השגרה שלנו כדי למצוא משהו מיוחד או אנשים מיוחדים בדרך. הבית קפה ההוא? הוא יהיה החלון החדש שלי לעולם אני מנסה להכיר כל פעם מחדש.
אז יאללה חברים, תצאו קצת מהשגרה! תמצאו לכם מקום כזה ותדברו עם האנשים סביבכם - אתם אף פעם לא יודעים איזה אוצרות מחכים מעבר לכוס הקפה שלכם.