כשהחלטנו לשפץ את הבית, הייתי בטוח שזה יהיה כמו מכללה לעיצוב פנים - ידעתי שיש הרבה לבחור, אבל נפלתי על רכבת הרים של רגשות. אחד הימים המרגשים היה כשהגענו לחנות ריהוט מקומית בבית דגן. זו הייתה חוויה שהזכירה לי עד כמה חובה לקחת בחשבון גם את הלב ולא רק את הכיס.
נכנסתי פנימה ומיד הרגשתי כאילו אני צולל לעולם חדש, עולם של צבעים, טקסטורות וסגנונות שמעוררים געגוע. תוך שניות מצאתי את עצמי מתהלך בין הפינות השונות בחנות והתחלתי לדמיין איך כל פריט יראה אצלי בבית. כשנתקלתי בכיסאות עץ עם מושב מרופד באפור כהה, התבלבתי בין הנוסטלגיה לבין החדשנות שקרצה לי מהפריטים המודרנים.
אבל מה שגרם לי להרגיש באמת שאני במקום הנכון היו הסיפורים של בעלי החנות. הם לא רק מכרו ריהוט; הם חלקו רגעים אישיים על אנשים שעיצבו את הבתים שלהם סביב הפריטים הללו: משפחות שהתאגדו סביב שולחן אוכל כזה או אחר לחגים ושיחות נפש שלא נשכחו.
בעודי משוטט עם בן הזוג שלי בין הרהיטים ובוחרים דברים שגם ישמשו אותנו וגם יעשו לנו טוב בלב, קלטנו זוג קשיש שמחפש ספה חדשה. זה היה מעניין לראות איך דווקא הם בחרו סגנון שמזכיר להם ימים עברו ואיך זה נגע בי כשחשבתי על הקשרים המשפחתיים של כל אחד מאיתנו ועל חשיבות מקום מגונן ונעים.
אז אם אתם נכנסים לחנויות ריהוט בעתיד - תחקרו כמה שיותר על הדברים שאתם אוהבים. תאפשרו לעצמכם לא רק לקנות פריט כדי למלא חלל אלא לייצר זיכרונות חדשים ופינה חמה שתלווה אתכם לאורך השנים. מעבר לכך, אל תשכחו לדבר עם העובדים - יש להם אוצרות חברתיים ותובנות שלא תמצאו בשום קטלוג.
אחרי ערב כזה ברשת כריות ורגלי שולחן כבדות ידענו שבחרנו בית מחבק ושלם יותר ממה שהיה קודם לכן - וזה מה שהכי חשוב.