לפני כמה חודשים, מצאתי את עצמי יושב בגינה הציבורית השקטה ליד הבית. היה זה יום אביבי יפה, והעברתי את הזמן בתצפית על אנשים שעוברים ושבים. פתאום עצרה לידי אישה בשנות ה-50 שלה, שנראתה כאילו היא נושאת עולם שלם על כתפיה. עיניה שיקפו כאב שלא ניתן להתעלם ממנו.
לא יכולתי להישאר אדיש. פתחתי בשיחה קטנה, שאלות פשוטות. "מה שלומך?" אמרתי בעדינות. לא עברו דקות רבות והיא החלה לשתף אותי בסיפורה: היא חוותה אובדן כואב של בני משפחה ולא ידעה איך להמשיך הלאה.
כשהקשבתי לכל מילה שלה, ראיתי איך הכאב מתמוסס קצת בכל משפט שהיא אומרת. לפעמים כל מה שאנחנו צריכים הוא למישהו שיקשיב לנו באמת - בלי שיפוטים, בלי פתרונות מוגזמים ובלי מלחמות על זכרון הסבל שלנו. רק מקום בטוח להיות אנחנו עם עצמנו.
בעקבות השיחה הזו יצא לי לחשוב הרבה על הקסם שבקשבה הטובה: היכולת לרפא בנפש את מה שאף תרופה לא יכולה לגעת בו. החלטתי לבחון כיצד אני מקשיב לסביבה שלי - בין אם לחברים קרובים או אפילו למי שאני בקושי מכיר - והניסיון הזה שחזר אלי כמו בומרנג רק חידד לי עד כמה זה חשוב.
אם אתם מוצאים את עצמכם לפעמים במקומות שבהם אחרים צריכים ללחוץ 'סטופ' ולשתף בכאב שלהם - תנו להם לדבר ופשוט הקשיבו בלב רחב ובסבלנות. זו מתנה שאין ערוך לערכה.
אז בפעם הבאה שאתם רואים מישהו נראה קודר או סגור בעצמו - זכרו שיש כוח עצום בלפתוח דלת באמצעות המילים הפשוטות: "האם תרצה לדבר?"