לפני כמה ימים מצאתי את עצמי מטייל ברחובות העיר היפה שלנו, כששפתיים שלי נתפסו ברגע אחד של נוסטלגיה. השמש עשתה דרכה בין העצים, והריח הנפלא של לחם טרי התחיל לחדור לאפי ולהעלות פניני זכרונות ילדות. לא יכולתי להתאפק - התקדמתי לכיוון המאפייה הקטנה ששכנה בפינת הרחוב.
נכנסתי פנימה ומייד הרגשתי כאילו אני נכנס אל חיבוק חם. האוויר היה מלא בעשן מתוק של חמאה ושמרים, והקירות היו מכוסים בתמונות משפחתיות מהעבר. מאחורי הדלפק עמדה אישה מבוגרת עם חיוך רחב, הידיים שלה מלוכלכות בקמח והיא ממש הייתה כמו דמות מתוך סדרת טלוויזיה ישנה.
"מה אתה רוצה לקנות?" היא שאלה אותי כמו שמישהו היה שואל חבר יקר אחרי הרבה זמן שלא נפגשנו. כשראיתי את כל המאפים המונחים על השולחן - לחמים באובי שונים, קרואסונים נגזרי זהב وופלים פריכים - קלטתי שהלב שלי כבר בחר מה הוא רוצה: לחם שאור עם אגוזים ודבש.
כשעייניתי במוצר הזה שנראה כמו יצירת אמנות ולא רק מזון, התחלתי לשתף אותה בזיכרונותיי מהמטבח של סבתא שלי. איך היא הכינה איתי בצק והייתה מספרת לי סיפורים כשהיא לשה אותו בידיים רכות ואוהבות.
"איך אפשר להכין כזה לחם בבית?" שאלתי אותה בסקרנות.
"כל מה שאתה צריך זה סבלנות," היא ענתה לי בחיוך חמים "להקשיב לתהליך ולראות איך החומרים משתנים."
הרגע הזה הזכיר לי שחיים הם בדיוק כך - גישה למתכון פשוט בהרבה אם אנחנו נותנים לדברים לקרות בצורה טבעית ולא ממהרים לרוץ לסיום. גם בלחם וגם בהורות או יחסים - הכל דורש זמן ותשומת לב.
אז הטיפ שלי לאחרונה? אפשר לפנק את עצמכם בלימוד משהו חדש בבישול או אפייה אבל תעשו זאת באווירה טובה ועם אנשים שאתם אוהבים. ואם אתם כבר שם, אל תשכחו לשמור על פתיחות ולתת לכל דבר להתפתח בקצב שלו - אפילו אם מדובר בלחם שאור שעושה מסלול ארוך עד שיוצא מהמקום הבטוח שלו בסיר.
כי בעצם החיים הם סוג של בצק שממתין להתרומם…