לפני כמה חודשים, כשעמדתי מול קירות הבית הקודם שלי והתחלתי לארוז את הדברים, הבנתי שזה הרבה יותר ממה שנראה לעין. זה היה כמו לפרק סיפור חיים שלם. לכל קופסה שהכנסתי לתוך המיניבוס היו זיכרונות משלה - החולצה ששמרתי מאז היום הראשון באוניברסיטה, התמונה משפחתית מטיול בפארק הלאומי, ולא לשכוח את הסמל קטן שאמא שלי נתנה לי כשהייתי ילד.
אחרי שנתיים בתל אביב החלטנו שאנחנו רוצים לשנות אווירה ולעבור לירושלים. המקום החדש מלא בהיסטוריה ואווירה מיוחדת, אבל כל העזיבה הזאת גרמה לי להרגיש קצת עצוב ומבולבל. איך אפשר לקחת איתך את כל הזכרונות? איך מתחילים מחדש? ברור שדברים חומריים אפשר לקנות שוב, אבל מה עם הרגשות והחוויות?
יום ההובלה עצמו הגיע ואני זוכר ששעה לפני שהמשאית הגיעה ישבתי במרכז הסלון בלי לדעת אם לבכות או לצחוק. ואז הם arrived - שני המובילים חייכנים ונחמדים. אחרי כמה דקות הופיעו גם השכן המקומי ותינוקתו שצפו בעבודות בצורה לא מסויגת.
בעבודה קשה וחיוכים קטנים הצלחנו למלא את האוטו במהירות יחסית וברגעים שלא הייתי בטוח לגבי העתיד שלי במקום החדש, התחילו לדבר על חיי היומיום בירושלים - מקומות אוכלים מומלצים ושיטוטים בשוק מחנה יהודה.
בשיחות האלה גיליתי עוד צדודית של מי שאני - בן אדם שמתאהב בחברים חדשים ובתרבות חדשה בכל יום מחדש. כשפנינו אל עבר הכתובת החדשה, חשבתי שבסופו של דבר זהו רק צעד נוסף במסע שלנו.
אז הנה טיפ שלי למשפחה שעומדת לעבור דירה: תמצאו זמן לדבר ולהקשיב אחד לשני במהלך המעבר הזה, כי מעבר הוא לא רק פיזי אלא רגש שמלווה אותנו לכל אורך החיים שלנו. בסוף הדרך תמיד תמצאו מקום לחדש וליצור רגעים קסומים במקום חדש - וזה באמת מה שהכי חשוב!