בוקר אחד, כמו בכל בוקר, התעוררתי על צליל של פינג'אן חם שהתחיל לטפוח. אני זוכרת היטב את אותה תחושה: היקום מתכנס לכל מהות אחת - הריח המוכר של הקפה נישא באוויר, ונראה כאילו העולם מחכה רק לי להיכנס לתמונה.
עבורי, קפה הוא הרבה יותר משקה. זהו טקס אישי שמתחיל כבר בערך בשעה ששתיים לפנות בוקר והרקע שלי לא מאפשר להתמצק בו בלי ריגושים. כשאני מכינה כוס קפה, אני מקדישה כמה רגעים למחשבה מה התרחש אצלי בחיים מאז הכוס האחרונה.
שיר ישן בקולו הנעים של אהוד בנאי מזכיר לי דאגות ילדות פרטיות שהיו מסתתרות בין הדפים הישנים. והקולות מסביב? אלו של מוקי מתערבלים עם תרמילים עבים וגלים שמעוררים בי נוסטלגיה ומזכירים ימים פשוטים לפני כל העומס והמרוץ אחר הזמן.
הטיפ שלי? אל תמהרו לשתות את הקפה! תנו לו להיות חלק מהיום שלכם באמת. בזמן שהמים רתחו והתמזגו עם הקפה הטחון (ואיזה זן טוב לנסות היום?) עשיתי מדיטציה קצרה - כמה דקות בהן שקלתי את מעללי השבוע שעבר ואיפה אני רוצה להיות בעשרים השנים הקרובות. אין דבר יותר מאיר נפש מאשר לקחת רגע ולחוש באמת איזה שינוי אפשר להביא לעולם הזה כאן ועכשיו.
חשוב לי לציין שאפשר למצוא שקט גם בצורת חיים עסוקה מאוד; אי לכך הייתי אומרת שאפילו אם אתם רק ממתינים להסעה או לדייט הראשון - הכוס הזו יכולה להיות נקודת המפנה שבה תמצאו את עצמכם מחדש.
אז בפעם הבאה שאתם מפנקים את עצמכם בכוס קפה בגובה העיניים, עצרו לרגע ותנו לחיים לדבר איתכם דרך הארoma שנוגע בכל חוש בעיר הזו שלנו. החיים הם ברת חלוף אך הרגעים הללו הם שלנו לנצח!