לפני כשלושה חודשים החלטתי לקחת את הכשירות שלי עם הכלבה שלי, לולה, צעד קדימה. כאחת שהייתה מחזיקה בבית כלב במשך שנים רבות, תמיד הייתי בטוחה שיש לי את כל הכלים והידע לאלף אותה בעצמי. אבל כאשר התחלנו לעבוד על הטכניקות הבסיסיות, כמו לשבת ולהישאר במקום - גיליתי שזה הרבה יותר מורכב ממה שחשבתי.
ביום הראשון לסדנא המעשית פגשתי שלל כלבים אחרים ובעלים שלהם. היו שם כמה שקפצו ושאגו בהתרגשות, וכמה שהתקרבו בשקט ובחיבה. זה היה מדהים לראות איך לכל אחד מהם יש עולם משלו ואיך האילוף זורק אותנו לשיח חדש עם היצורים הללו שאנחנו אוהבים.
לאחר מספר מפגשים אני יכולה לומר בלב שלם, שאילוף הוא בסופו של דבר קשר רגשי. לולה היא לא רק חיית מחמד - היא חברה טובה שמוכנה לדאוג לי ולצחוק איתי בכל רגע נתון. בעבודה על תרגילים פשוטים כמו "בוא לפה" או "חכה", הבנתי שכל וודאות שאני מביאה אל העבודה שלה משפרת את הקשר שלנו ומעמיקה אותו.
באחד מן המפגשים האחרונים ניסינו לתרגל ירידה מהכסאות כחלק מעבודת הציות שלה למילה "לא". אחרי שניסיתי להסביר לה מחדש שוב ושוב מתוך תסכול - פתאום קלטתי שהיא מבחינה בי ומתחברת למצב רוח שלי. אז החלפתי טקטיקה: במקום לשדר עצבנות הסתכלתי לה בעיניים וחייכתי בפשטות. באותו רגע בו התקשורת השתנתה מצאנו דרך חדשה לדבר אחד עם השני.
אם יש טיפ שאני רוצה לתת לכם הוא זה: לכו למקום שבו אתם יכולים להיות עצמכם ליד הכלב שלכם ודיברו אליו בלב פתוח ולא מלחיצים אותנו בתהליכים השגרתיים שהכנסנו בראש שלנו לגבי אילוף. כשאנחנו עושים זאת - הם עונים אהבה בחזרה בצורה הכי טהורה שיש.
אני מאמינה שככל שנפתח יותר את הלב והנפש לגור שחי לצידנו, כך נוכל לבנות מערכת יחסים שלא רק תעזור לנו בניהול היומיום אלא גם תשמור על תחושת החופש והכיף שביחד שלנו.
