לפני כמה שנים, החלטתי לקחת את הילדים שלי לפארק שעשועים. היה יום שמשי, וההתרגשות באוויר הייתה palpable. אני עדיין זוכר איך הם קיבלו את הכרטיסים בחיוכים רחבים, כאילו קיבלו כרטיס קסמים לעולם מופלא.
כשהגענו למתקן הראשון - רכבת הרים קטנה שהייתה המקבילה לילדים שלנו של "אדרנלין", הצלחתי להרגיש את הלב שלי פועם מהר כשהילדים צעקו מהתרגשות. הייתי בטוח שהם ירעדו מהפחד, אבל במקום זה הם רק צחקו ודרשו עוד סיבוב. ואז הגיע רגע שלא אשכח לעולם: עמדנו בתור למתקן הגדול באמת, ומדי שנייה שמעתי "אבא, אתה לא מפחד?". המחשבה על איך אני משדר להם ביטחון גרמה לי לקום על הרגליים ולומר - "אין לי פחד!".
ואז היה הזמן באמת לרכב על רכבת ההרים הגדולה שגרמה לגוף שלי להתמלא באדרנלין ובאותה מידה בחרדה קלה. כל פעם שהרכבת ירדה במורד התלול הזה ושעטה במהירות קדימה, צעקותיהם של הילדים הפכו לכאלו שמערבבות בין פחד לתשוקה.
בסופו של דבר נהנינו מכל רגע - מצחוק ילדיי ועד רגעי חיבור משפחתיים שחווינו יחד בעמידה בתורים או תוך כדי אכילת פלאפל שהכניס לנו ריח טוב לנשמה וכמובן גם מעט דבק לפצעים הקטנים מדברים אחרים.
אם יש משהו שלמדתי מאותו יום בפארק זה שבסוף כולנו שם כדי ליהנות וליצור זיכרונות מתוקים. אז אם אתם חושבים ללכת לפארקי שעשועים עם ילדים - פשוט תסעו ותתחברו אל הלא נודע. אל תשכחו להביא איתכם זריקות אנרגיה כמו מים וקצת חטיפים כי בסוף היום מגיעים הביתה עייפים אך מסופקים.
בלי לדעת שתוזמן להרפתקה חדשה בעולם שלכם וגם אני למדתי שיעור חשוב: החיים הם כמו רכבת הרים - מלאים בעליות וירידות, אבל כל חווית אדרנלין היא חלק מהמסע היפה הזה שאנחנו קוראים לו חיים.
שתפו אותי בחוויות שלכם!