בוקר אחד, כשהשמש זרחה על העיר ואני התהלכתי לי ברחובות הומים של תל אביב, החלטתי להיכנס לבית הקפה הקטן והמוכר שלי. זה היה עוד יום שגרתי, עם לא מעט מחשבות מרחפות בראש - עבודה, משפחה והאתגרים שאנחנו מתמודדים איתם כל יום.
כשנכנסתי פנימה, ריח הקפה החדש שטף אותי כמו חיבוק חם. השתדלתי לעבור בקלות בין השולחנות שניצבו שם בסדר מופתי. בחור צעיר שישב ליד חלון גדול קרא ספר ישן בזמן ששפך כוס קפה צמוד אליו. המראה הזה עורר בי געגוע למקומות בהם הייתי לפני שנים רבות - לפינות שקטות בהן יכולת רק להיות ולהרגיש את הזמן עובר.
הזמנתי אספרסו קצר ועוגת פיסטוק שהייתה בעיניי מושלמת לאותו רגע קטן של נפש. כשקיבלתי את ההזמנה החלה שיחה עם הבריסטה - איש מקסים עם חיוך רחב שעובד במקום כמה שנים טובות. הוא סיפר לי איך הוא גילה את האהבה שלו לקפה במהלך שירותו הצבאי וכיצד פתיחת בית הקפה הזה הייתה עבורו realization של חלום ישן.
לא ידעתי שהוא ייגע בליבי דווקא בשיחה הזו על מהות החלומות שלנו ואיך לפעמים נדרש לנו הרבה יותר זמן ממה שתכננו כדי להבין מי אנחנו ומה באמת חשוב לנו בחיים. אותו בריסטה הזכיר לי שלהיות נאמן לעצמך זו מתנה עצומה; לחלום ולרדוף אחרי מה שעושה לך טוב גם אם אין לכך תכנית מסודרת מראש.
אחרי שסיימנו לשוחח, בעוד אני נהנית מהעוגה והקפה המצוינים, הבנתי שזה לא רק טעים אלא מפגיש אנשים ודואג לחבר ביניהם בדרכים שונות משחשבתם. בפינת הבית הקטנה הזו אני מוצאת שמץ מבית ומקום מחבק בו אפשר לרגע להפסיק לחשוב ופשוט להיות חלק ממשהו גדול יותר.
אז טיפ קטן לכל מי שקורא: אל תהססו להיכנס לבית קפה קרוב לביתכם פעם אחת לפחות בשבוע; זאת הזדמנות לתת לעצמכם פסק זמן מתוך השגרה לדיאלוגים קטנים עם אחרים או סתם להתמסר להרגלים חדשים ולאנשים שונים סביבכם.
עכשיו הגיע הזמן שלכם! איפה בית הקפה שלכם?
