לפני כמה חודשים, החלטתי לקחת פסק זמן מהשגרה ולנסות משהו חדש - ציור. אף פעם לא הייתי טובה בזה, תמיד חשבתי שאני לא יודעת לצייר או שאין לי את הכישרון. אבל הלב שלי הציק לי לספר סיפור דרך צבעים, אז נרשמתי לסדנה מקומית.
ביום הראשון בסדנה התיישבתי עם המברשת והצבעים וחשתי קצת חרדה. אני זוכרת שראיתי אחרים מתעסקים בכשרון כזה, וציירו בלי להאט לרגע. אני? חיפשתי כל הזמן למה יש לי רגל שמאל בציור במקום דמות שלמה. אבל ככל שהתקדמנו ברוטינה היומית של ערב רב של עלילות צבעוניות, הבנתי שזה עוסק הרבה יותר בשחרור ובתהליך מאשר בתוצאה עצמה.
באחד מן הערבים האלו, הצלחנו לכתוב את הסיפור שלנו על קנבס; כל אחת הסתכלה בפנים ואז תיארה איך היא רואה את חייו המציאותיים באמצעות האמנות שלה. ואז במקרה יצא שהחלטנו לצייר פרויקט משותף - תפילה לקווים ולאור שעלולים להיות להם חיים משל עצמם.
עברו שבועות ורבים מהם הפכו לחברים טובים יותר ממה שחשבתי שאפשרי במסגרת כזו קצרה. נהיינו משפחה קטנה ואוהבת בכיתה הזאת. למדנו לחלוק רגשות דרך הבריסטולים ומסיכות צבע שונות-כל אחד עם הדרך שלו לדבר עם העולם.
למדתי שיש יופי בלהיות בלתי מושלם ובפשטות הקטנה הזו שבכתבה ביותר מדי מיני צורות - כמו לדוג למשל עץ פשוט ושמח שצומח בכל מקום והופך לחשוב בדיוק כמו פרח מורכב ויפהפה.
אם יש לי טיפ עבורכם: אל תהססו לנסות ליצור דברים שלא חשבתם שאתם מסוגלים לעשות! תפתחו פניכם לחוויות חדשות ותזכרו שהמסע הוא החלק החשוב באמת - אין נכון ולא נכון ביצירה אמנותית (ואולי זה גם מה שעושה אותה לכל כך קסומה). לפעמים העיסוק עצמו הוא התרופה הגדולה לנפש - רק צריך לתת לעצמכם את ההזדמנות לעוף בין הצבעים ולראות לאן זה לוקח אתכם.