חודש שעבר נדרשתי להגיע לאירוע משפחתי באחת הערים בצפון. אני, כמו רובנו, תמיד מעדיף את הנוחות של הרכב הפרטי שלי, אבל הפעם החלטתי לקחת אוטובוס. האמת היא שהייתה לי תחושת רתיעה - המחשבה על המתנה בתחנות, עיכובים וכמובן קהל שאוהב להתקהל.
בסופו של דבר, כשהגעתי לתחנה ונכנסתי לאוטו הקטן והצבעוני שבפינה (זרם לך לחשוב מה יקרה בו?), גיליתי שלא רק שאני ממשיך לחסוך כסף וזמן חנייה, אלא גם פוגש אנשים חדשים בדרך. אישה קשישה עם עגלת שוק ודיבור מענג ישבה לידי וסיפרה לי סיפורים מעבודתה כמורה במשך שנים רבות. כל סיפור שלה היה נדוש אך כזה שגרם לי לפעור עיניים ולהרגיש חום בלב.
פתאום התחילה השיחה לצאת ממקום מאוד אישי - היא שאלה אותי איך זה להיות צעיר בדור הזה ומה אני עושה כדי למצוא את עצמי. הדיון עבר לשאלות גדולות יותר על מטרות בחיים ותשוקות שמנחות אותנו. חשבתי לעצמי שזה בדיוק מה שחסר לנו היום - מפגשים אנושיים שמזכירים לנו שאנחנו לא לבד במרוץ הזה.
אז התובנה הכי גדולה שהוצאתי מהנסיעה הזו היא שהתנועה שלנו ב"שגרת הכבישים" מביאה אותנו למקומות שונים לגמרי משאנחנו מצפים להם. לא משנה אם מדובר בתביעה באוטו או בהמתנה בתחנת אוטובוס - חשוב לזכור את האנשים שסביבנו ולמצוא ערך בכל מפגש.
טיפ קטן שלמדתי בדרך: בפעם הבאה שאתם נוסעים בתחבורה ציבורית פרטית (או אפילו ציבורית), אל תשכחו לפתוח ישר בשיחה עם מי שיושב לידכם. יכול להיות שתגלו עולם חדש בידיכם - אחד מלא בסיפורים וחוויות שמעולם לא הייתם מכירים אחרת.
אז קדימה חברים, תהיו פתוחים ומוכנים לנסות דברים חדשים!