לא מזמן מצאתי את עצמי יושב בחוץ, שותה כוס קפה ומביט לעבר הסדנה שלי. זה היה אחד מהימים ההם, בהם השמש מאירה את הכל באור חמים ונעים, ואני מתמלא במחשבות על כל הדברים שעשיתי שם - פינות קטנות ופרויקטים שהפכו לבית שלי.
אני זוכר את היום שבו החלטתי שאני רוצה ללמוד נגרות. התאהבתי בעץ - בטקסטורה שלו, בריח שלו ובעיקר במה שאפשר ליצור ממנו. היה לי רעיון בראש לבנות שולחן יעודי לפינת האוכל שלנו, מקום שבו משפחה וחברים ייפגשו, יצחקו וישוחחו על החיים.
בהתחלה חשבתי שזה יהיה פשוט. לקחתי מסור וצבעים והתחלתי לחתוך ולצבוע בצורה די אימפולסיבית. אחרי כמה שעות של עבודה קשה ובלאגן לא קטן סביבי, נעמדתי מול השולחן ה"חדש" שלי שיצא... טוב, נו - לא בדיוק לפי הספר. הוא היה קצת עקום ולא ממש התאים לשום דבר בבית.
אבל כאן הגיע הקסם: במקום להתייאש מדברים שלא יצאו כמו שתכננתי, החלטתי לקחת צעד אחורה ולהבין למה זה קרה ואיך אני יכול להשתפר בפעם הבאה. התחלתי לקרוא ספרים על נגרות, לצפות בסרטונים וגם לבקש טיפים מחברים שמבינים בתחום יותר ממני.
והכי חשוב - למדתי לאהוב את תהליך הלמידה ואת הכישלונות בדרך. יש משהו כל כך מעצים בלפעול מתוך תשוקה ולעשות את הדברים מכל הלב; גם אם הם לא תמיד מושלמים מההתחלה.
עכשיו כשאני בונה עוד פרויקט חדש או משדרג משהו בבית - אני מבצע צרף של טכניקות חדשות ועדיין משתדל להשאיר מקום לטעויות ולהפתעות בדרך. המסקנה שלי היא שהתהליך הזה של לנפץ רעיונות קודם וליצור מחדש הוא חלק מהותי מהחיים עצמם.
אז אם אתם חושבים לנסות משהו חדש בנגרות או בכל תחום אחר בחיים שלכם - אל תפחדו לטעות! כל "טעות" היא הזדמנות ללמוד ולהשתפר שוב ושוב עד שתגיעו למקום שאתם רוצים להיות בו.
בסוף זה אינו רק על הנגרות עצמה אלא גם על הצמיחה האישית שבדרך וזה מה שבאמת עושה אותי מאושר.