לפני כמה חודשים ביקשתי מהילד שלי, יואב, לשתף אותי במחשבותיו על בית הספר. אני זוכרת את הכאב בעיניים שלו כשסיפר לי על ילדים שמציקים לו בחצר בזמן ההפסקה. לא מדובר היה רק במשחקים או ריבים של ילדודים; זה היה הרבה יותר עמוק מזה. הרגשתי איך הלב שלי נשבר כשהבנתי שאותו מקום שחשבתי עליו כמוסד חינוכי בטוח ומגן, הפך לו לכלא רגשי.
חינוך אינו רק מתן ידע ועמידה בדרישות לימודיות. זו הזדמנות למורים ולתלמידים ליצור קשרים אמיתיים ופלהם להשתפר לא רק מבחינה אקדמית אלא גם מבחינה רגשית וחברתית. באותם רגעים קלטתי שהמערכת צריכה להתמקד לא פחות בפיתוח כישורים חברתיים וכישורי חיים.
יואב מצא חבר חדש בשכונה - דניאל הקרוב אליו בגיל ובאופי, ושניהם הפכו לחבורה קטנה מלאה בהרפתקאות. יום אחד תוך כדי משחק השניים בנו מבצר מחול שבו הם תכננו לברוח מהעולם ולהיות כל מה שהם רוצים להיות בלי פחד ממה שחושבים עליהם בבית הספר. התהליך הזה עצמו - היכולת למצוא כיף ומשמעות - היא חוויה שנדירה מאוד להרגיש בכיתה.
אז מה אפשר ללמוד מזה? חשוב לתת לילדים שלנו מקום לבטא את עצמם ואת רגשותיהם בחיי היומיום שלהם ולא לנסות לדחוף אותם לתוך תבנית נוקשה של למידה ועבודה קשה בלבד. כדאי לדבר איתם, להקשיב להם ולעזור להם לפתח קשרים בריאים עם הסביבה שלהם; כי בסופו של דבר החינוך האמיתי מתחיל בלמידה מתוך אהבה והזדהות עם האנשים סביבנו.
אם יש לכם ילדים בבית ספר, אני ממליצה לנסות לשאול את הילדים שלכם שאלות מעוררות עניין: מי החבר הכי טוב שלך? איך היית רוצה שבית הספר שלך יראה? כך תוכלו לראות איזה עולם מופלא טמון בתודעה שלהם ואילו ערכים אמיתיים הם סוחבים עימם בכל יום מחדש.
אני מאמינה שבסיס חזק להצלחה ממקום של אנושיות וחיבור יכול לעצב לא רק מעטפה אקדמית אלא באמת חיים מלאי משמעות ואושר עבור הדורות הבאים שלנו.