בוקר אחד, אחרי תקופה לא קצרה בה העדפתי להיכנס לשגרה המוכרת שלי, החלטתי שאני יוצא לשוק האוכל המקומי. זה היה לי כמו לקפוץ לתוך חלום - מלא בגוונים, רעשים וריחות שלא הרגשתי כבר זמן רב. השמש של הבוקר חיממה את הפנים שלי כמו חיבוק ישן ומוכר.
כשהגעתי לשוק, כמעט כל פינה הייתה עמוסה בדוכנים עם מאכלים שונים. ריח של תבלינים צבעוניים התערבב עם ניחוחות הלחמים הטריים והטיגוני בצל הנפלאים. עצרתי ליד דוכן קטן שבו עמד איש מבוגר עם חיוך רחב וידיים מזוהמות מקמח, מכין פיתה מתוחה על מיני סלטים שהיו מרשימים בעושר שלהם. הוא שאל אותי מה אני רוצה ומה עדיף לטעום - ולא יכולתי להתנגד וניסיתי הכל.
ראיתי איך הוא מציע לכל לקוח משהו אחר לגמרי, תלוי במצב רוח שלו ובצבע העיניים שלו - כאילו כל צלחת היא פסל חיים שהוא יוצר במקום וברגע הזה. כשהגשתי לו שטרות כדי לשלמם על הפיתה ודמעות קטנות התחילו לזגוג מעיניי - חשבתי על כמה פשוט ואנושי זה להיות מחובר למאכלים שאנו אוכלים ובעיקר לאנשים שעושים אותם.
אותו רגע גרם לי לחשוב על הקסם בטעמים שמחזירים אותנו לעבר או מפגישים אותנו עם אנשים חדשים ומופלאים. לאחר מכן גם קניתי כמה תבלינים מיוחדים מהמקום והוא הסביר לי איך להשתמש בהם במתכונים הביתיים שלי.
אז אם אתם מתלבטים אם לצאת מעלה בתאריך הקרוב שסגרתם לעצמכם לפגישה באיזושהי מסעדה חדשה או אם כדאי להסתכן ולגלות שוקים וויתורים שמציעים דברים חדשים ומרגשים - לכו על זה! יציאה לרחובות יכולה להיות הרבה מעבר לערך הקולינרי שלה; היא יכולה להזכיר לנו את ההיסטוריה שלנו ואת החיבור האנושי שבפער בין מנה למנה.
באופן אישי, אני ממשיך לחפש את השוק הבא שבו אוכל לחדש טעמים ולהתחבר לעצמי שוב דרך האוכל שאני אוהב להכין בבית - וכל פעם מחדש זה נותן תחושת התחדשות נהדרת בלב!