מצד שני, האם לא אמור להיות במקום אחר בגילי?

אני יושב עכשיו בלילה, עייף אחרי יום שלם, ותוך כדי שאני חושב על פארקי שעשועים. תמיד הייתה לי תשוקה אליהם, אבל אני תוהה אם זה לא הגיע לגבול של ילדותיות. מצד אחד, התחושה הזו של חופש וקדחתנות, כל רכבת הרים, כל גן שעשועים זה כמו לחזור לילדות. מצד שני, האם אני לא אמור להיות במקום אחר בגילי?

אבל אז אני נזכר בכמה כיף זה לחוות את הרגעים האלה עם חברים או משפחה. ההתרגשות של לפני רכבת הרים, הצחוק שלא מפסיק, והאדרנלין ששוטף את כל הגוף. זה פשוט קסום. אני לא יכול להתעלם מהמחשבה שפארקי שעשועים הם כמו כרטיס לאסקפיזם להרגיש חופשי, לא לדאוג לשום דבר אחר.

אז אולי אני צריך להפסיק להרגיש שצריך להצדיק את זה שאני אוהב פארקי שעשועים. מי אמר שצריך לגדול? אולי העניין הוא פשוט למצוא את האיזון, להמשיך ליהנות מהדברים שמביאים אושר, גם כשחיים בגיל מבוגר יותר.