כשאני מתיישבת בסוף יום ארוך, לילות כאלה תמיד מביאים איתם מחשבות על הפיזיותרפיה שלי. זה קצת מוזר, כי לעיתים אני מוצאת את התהליך הזה מתיש ומורכב. אני יודעת שהוא מועיל לי, כל התרגילים והטיפולים, אך יש גם רגעים שבהם פשוט מתעייפת מכך.
לפעמים אני תוהה אם אני צריכה להמשיך, האם זה באמת שווה את המאמץ, או שאולי הייתי צריכה לחפש פתרון אחר. יש לי ימים שבהם אני מתלבטת אם אני באמת אגיע למקום שאני שואפת אליו, או שזה עוד מסלול שאני עלולה להתברבר בו.
ובכל זאת, ברגעים כאלה אני מנסה להזכיר לעצמי את ההתקדמות הקטנה, את הרגעים בהם הרגשתי קצת יותר חופשייה ופחות כואבת. זה כמו משחק בין תסכול לתקווה, עם כל כך הרבה רגשות מעורבים.
הלילה הזה הוא עוד שלב במסע שלי, ואני מקווה שאמצא את הכוחות להמשיך קדימה.

