כשהתחלתי את שיעורי הנהיגה, לא ידעתי בדיוק למה לצפות. כל מה שידעתי זה שאני מתרגש, מפוחד ומצפה לרגע שבו אני סוף סוף אקח את ההגה לידיים שלי. תמיד חשבתי על נהיגה בתור משהו פשוט - בסך הכל מוסע מכאן לשם. אבל מהר מאוד הבנתי שיש הרבה יותר מזה.
בשיעור הראשון, כשנכנסתי למכונית עם המורה שלי, התחלתי להרגיש את הלב פועם בחוזקה. לא הצלחת לי להסתיר את העצבנות שלי כשהמורה אמר לי "אוקי, עכשיו תפעיל את המנוע". שמתי לב שהמילים שלו נשמעו כמו אותות קרב - משימות רבות לפנינו ואני רק מתחיל להבין איך לקחת שליטה על הרכב.
הדבר שהכי הפתיע אותי היה כמה קל להתבלבל: כפתורי הווינקר בצד ימין והפנסים במעלה ההגה גרמו לי לתסכול של כל ילד קטן שמנסה לפתור פאזל מורכב מדי. אחרי כמה דקות שבהן ניסיתי להבין איפה הכיוונים ומה המשמעות של בידוד עצמי על הכביש (כן! אני מתכוון למכלול הזה שבין השמאל לימין), השיחות הקטנות שלי עם עצמי הסתובבו מאופטימיות לדאגה ולחזרה שוב לאופטימיות.
אך עם הזמן הצלחתי למצוא קצב משל עצמי. השיעורים הפכו להיות פחות מלחיצים ויותר מרגשים; פתאום נהייתי נלהב מכל נסיעה חדשה - גם אם היא הסתיימה בשיעור או שניים נוספים לגמרי בגלל טעויות שהתגלו תוך כדי עשייה. לנוכח האתגרים הללו גיליתי עוד משהו חשוב: כל טעות היא הזדמנות ללמוד ולעשות זאת טוב יותר בפעם הבאה.
והיום? היום אני כבר מתרגל שנהיגה לבד ואני זוכר שמישהו פעם אמר לי ש”אם אתה מצליח לעוף ממש מתוך הביצה שלך - אל תחשוש לנסות”. אז כן, אם אתם מתחילים את הדרך שלכם בלימודי נהיגה - היו סבלניים עם עצמכם ותנו לעצמכם מקום לטעות וללמוד בדרך שלכם. כי החיים הם בבסיסם מסע שאותו אנחנו עוצים בעצמאות שלנו אחד אחרי השני וכוללים ברקע אנשים צוותים או אהובים שתומכים בנו בכל רגע נתון.
ובואו נגיד כך: היה שווה לחלוטין להגיע למקום שבו אני נוסע כיום ובחדווה אמיתית יכולה להגיד שלאורך זמן יש בי נכונות להעיז ולהרגיש חופשי בכבישים באמת 🌟
ואז על