תמיד חשבתי שאילוף הוא משהו שנשאר מחוץ לספרי ההדרכה של חיות מחמד. אני זוכרת את היום הראשון שמיה, הכלבה שלי, הגיעה אל הבית. עיניים מבריקות וחזקה כמו שועל, היא התיישבה על השולחן בסלון כאילו רצתה להודיע לעולם שהיא כאן כדי להישאר. אבל כמו כל קאנדי גיר, גם היא הייתה יכולה להיות קצת "מתוקה מדי" לפעמים.
במהלך השבועות הראשונים הבנתי שזה לא פשוט כמו שרבים מאיתנו נוטים לחשוב. שלוש פעמים ביום היינו יוצאים לטיולים, והיא הייתה מתלהבת ממש מכל רחש - משוקו עד עלה שנשר מהעץ. ניסיתי ללמד אותה פקודות בסיסיות כמו "שבי", "בא", ו"השכח את זה". אני זוכרת איך בעודי עומדת בפארק ומניפה ידיים בתסכול כשלא הצלחתי לגרום לה לשבת - יצרתי לעצמי תכנית אימון.
אז החלטתי שאני צריכה לגשת לזה אחרת - להתחבר אל מיה ולא רק לשלוט בה. במקום לחכות שהיא תעשה מה שאני אומרת לה ולענות לי בפאק הלא מדובר בטון נוזף, התחלתי לדבר עם החיבה שלי אליה והתחלתי לגמול אותה עם חטיפים קטנים וברורים בשעה הנכונה.
התובנה שהגעתי אליה היא שכל אילוף הוא קודם כל קשר בין אנשים לכלבים שלהם - זו מערכת יחסים שבה שני הצדדים לומדים להבין אחד את השני ולהרגיש בנוח לקבוע גבולות ברורים. אופי מדויק ואימון נמצא שם - בחיבור הזה בין לבבות.
אני ממליצה לכל מי שמנסה לאמן את הכלב שלו באמונה שלו שתהליך האילוף הוא לדורות: נהגו איתו בסבלנות ותכללו אותו בכל פעילות יומיומית שלכם - טיולים ורגעים משפחתיים יכולים להפוך לתהליכי לימוד מעשירים לשני הצדדים.
אז אם אתם נאחזים ביד דינמית ובדרכי סבלנות - הצלחה תגיע! והמקום בו נוצר הקשר הייחודי הזה יהיה המקום שבו תהפכו להיות חברים הכי טובים אפשריים.
קומו ועשו זאת עבור חבריכם הטובים ביותר; הם בהחלט ראויים לזה!
ואז על