הייתה לי תקופה לפני כמה שנים, שבה הרגשתי כאילו אני נעלמת בתוך שגרה אפורה. היו ימים שהרגשתי כאילו אני רק מתפקדת - מתעוררת בבוקר, הולכת לעבודה, עושה את מה שצריך ומחכה לסוף היום. עד שמצאתי את עצמי ביום שבת אחד, יושבת בבית קפה קטן עם חברה טובה שלי. היא הביאה איתה מחברת רישומים והתחילה לצייר.
בהתחלה חשבתי שזה לא בשבילי. "אני לא יודעת לצייר," אמרתי לה ללא היסוס. אבל משהו במראה שלה - השמחה בעיניים כשהיא ציירה על הדף, ממלאת אותו בצבעים וחיים - עורר בי סקרנות אמיצה. באותו יום החלטנו שאני אנסה גם. לקחתי עיפרון והתחלתי לשרטט כל מה שעולה לי בראש, בלי לחשוב אם זה יפה או מכוער.
המילים "אני לא יודע" הן קלות מאוד לומר לעצמנו. בתהליך הציור גיליתי שלפעמים צריך פשוט לשחרר את היד ולתת לדמיון שלנו לרוץ חופשי - גם כשאנחנו לא בטוחים שאנחנו יודעים מה לעשות עם זה.
כל יצירה הייתה כמו מסע קצר אל תוך הנפש שלי. הייתי מציירת רגעים קטנים של החיים: השקיעות המרהיבות שראיתי בדרכי הביתה, פרחים שקבלתי מאמא שלי או סתם אנשים ברחוב שמסקרנים אותי במשהו בדרך הליכתם. זה היה מפתיע לראות איך בכל צבע שניגשתי אליו היה עולם שלם ורגשות שמתפרצים החוצה.
והנה התובנה הגדולה מכל הסיפור הזה: היצירה היא הרבה יותר מרק פלטפורמה לביטוי אמנותי; היא דרך להתמודד עם הרגשות שלנו ולמצוא רגעים קטנים של שמחה ואושר ועם זאת גם כעס ועצב. כשאתם יוצרים משהו חדש - אתם מזמנים לתוך חייכם מקום שבו אתם יכולים להיות מי שאתם באמת.
אז אם מעולם לא ניסיתם ליצור משהו בעצמכם, אני ממליצה לכם לקחת דקות ספורות ביום ולנסות לבדוק איך זה מרגיש לחבר צבעים יחדיו או אפילו לכתוב מחשבות ביומן אישי בלי ביקורת עצמית. היצירתיות נמצאת בכולם; לפעמים רק צריך להתחיל ואולי תגלו צדדים חדשים לחלוטין שלא הכרתם בעצמכם!
ואז על