כשהחלטתי להתחיל ללכת לחדר הכושר, הייתי קצת מפוחד. לא מהאימון עצמו, אלא מהמקום - כל כך הרבה אנשים רציניים עם חיוכים מתוחים על הפנים, שרירים ברושים והמוזיקה בעוצמה גבוהה. זו הייתה תחושה כמו ביום הראשון בבית ספר חדש; כולם מכירים את כולם ואתה זה שבולט.
בהתחלה, ניסיתי להיות "שקט" ולא למשוך תשומת לב ישראלית מיותרת. אבל אז קרה משהו מדהים - פגשתי קבוצה של אנשים כמוני, שלא היו שם רק כדי להתאמן אלא גם כדי לתמוך אחד בשני. כל פעם שראינו מישהו מתקדם, ידענו לעודד אותו ולהריע לו ממש מכל הלב. התחושה הזו עזרה לי להרגיש שייך ונתנה לי את המוטיבציה להמשיך לעלות במדרגות (ולא רק בפיזיות).
אבל היה לרגע שבו כמעט וויתרתי. אחרי כמה חודשים של אימונים קבועים, נתקעתי בתוכנית שלי והרגשתי שאני נשאר במקום. האכזבה באה משני כיוונים: גם מהגוף שלי שלא התפתח כמצופה וגם מהמחשבות שהחלו לכרסם בי - אולי אני פשוט לא יכול? ואז הגיע רגע השינוי כשצפיתי באימונים של אחת מחברות הקבוצה החזקה ביותר - היא הציגה בדיוק מה שנדרש לעשות וזה בא ממקום הכי אנושי שיש: היא סיפרה על התרסקויות שלה בדרך ועל ימים שבהם לא הרגישה מוכנה לקום בבוקר.
מאותו יום החלטתי לשים בכיס הקטן שלי טכניקת תכנון שבועית; במקום לנסות לדחוס הכול ביום אחרון לפני סוף השבוע ולמצוא את עצמי מותש בשבת בבוקר עם כאבי שרירים בלתי נגמרים - התחלתי לס разбвить את האימונים שלי לבין כוח ואירובי ולסגל מסלול גמיש יותר שמתאים לסגנון חיי הנוכחי.
אז אם אתם מתחילים בחדר הכושר או שאתם כבר מזמן בפנים ורוצים לנוע קדימה אבל מרגישים תקועים - אל תהססו לחלוק רגשות או קשיים עם אחרים שאתם פוגשים שם. אנחנו כולנו חיים את אותה הדרך וביחד אפשר לצעוד למרחקים הרבה יותר גדולים מזה לבד!
אז קדימה! צאו לחוות ולעבוד קשה!
ואז על