תמיד חשבתי שהדלת של קופת החולים היא כמו דלת הכניסה לבית. לעיתים קרובות אני מוצא את עצמי עומד מחוץ לה, עם מלא רגשות בתוכי. השבוע למשל, נכנסתי לקופה כדי לחדש מרשם לאנטיביוטיקה לילדים שלי וגם כי אני קצת מצונן. בכניסה פגשתי את אחד השכנים, אדם מבוגר שאמר לי במבוכה: "אני שונא להגיע לפה, אבל אין לי ברירה." כמה רחוק יכול להיות מה שהוא אמר? כולנו שם בגלל סיבות שונות - כאבים בגוף ובנפש.
בדרך כלל אני נוהג לספר לעצמי שזה מקום טוב וחשוב. זה המקום שמספק טיפול רפואי כשצריך, עזרה כשהגוף משתדל למרוד ולגרום לנו להבין שהוא עדיין פה. הפעם הרגשתי משהו מיוחד באוויר - חיבור בין האנשים שממתינים בכיסאות הפלסטיק הלא נוחים האלה. אמא עם תינוק שבוכה, גבר מזוקן שקורא ספר ישן ואישה זקנה שמחכה עם חיוך מאופק.
כשעליתי על המדרגות וכבר הייתי בדרך לצאת מהמקום עם קופסה קטנה ביד ותחושת הקלה שאני מטפל בעצמי ובמשפחה שלי, פתאום חשבתי על כך שכולנו יוצאים משם לפעמים לא רק עם תרופות אלא גם עם בסיס לתמיכה מתמשכת ורשת חברתית של אנשים שחולקים ביחד רגעים מסוימים בחיים.
טיפ קטן שאני יכול לתת הוא פשוט לשמור על גישה חיובית כלפי חוויות כאלה ולנסות לראות את כל הדרך שבה אנחנו יכולים לתמוך אחד בשני בתוך כל התסכול הנלווה לבדיקות ורופא משפחה שלא תמיד מחייך. דברו ביניכם בזמן ההמתנה - אולי זו תהיה התחלה של קשר חדש או לפחות צעד קטן להפגת הבדידות שניתן לחוות במצבים כאלו.
אז בפעם הבאה שאתם נפנים לדלת הזאת, זכרו שזה בסדר להרגיש הרבה דברים בו-זמנית - פחד, תקווה ולעיתים גם חמלה לאחרים באותו מצב כמונו. החיים הם כולם תהליכים מתמשכים ואנחנו פה בשביל לעזור אחד לשני בדרך שלנו.
ואז על