לפני כמה חודשים, לעיתים הייתי אומרת שזה היה ביום שישי בצהריים, מצאתי את עצמי עומדת מול הדלת של הבית שלי כשהמפתח פשוט לא הסתובב. התחושה המוכרת הזו של תסכול עברה בי; עבודה נטושה במטבח, ילדים ממתינים להיכנס ליו"ר המסיבה בבית. מה שאני לא ציפיתי זה שדווקא כאן תתחיל התשובה לשאלה על מה מחבר אותנו באמת.
כשהתקשרתי למנעולן המקומי שמספרים עליו דברים טובים, ידעתי שאני צריכה לספק לו כל פרט קטן כדי שהוא יוכל להגיע במהרה ולהציל אותי ממצב הביש הזה. במהלך השיחה שלנו, הוא נופף לי אחורה בזמן כשסיפר על שרשרת הביקורים שלו אצל משפחות שונות עם בעיות דומות לחיי.
וכך חלפו כמה דקות עד שהגעתי למסקנה - אין כמו להיות משוגע לבינתיים! אולי הפתרון נמצא בעצם ביחדness? חוויה משפחתית קטנה יכולה להסיר הרבה מעמדות הלחץ וההרגשה הנוראית שנוצרה בעקבות סיטואציה כזו.
כשנדחה פתרון הבעיה ההולמת ביותר, הזמנתי את הילדים לקפה ועוגיות שעת ערב מאוחרת בגן הציבורי שסמוך לביתנו. ניגשנו לכל פרט בהקשר לעניין עם זווית חיובית וצחקוקים - ומאותו רגע החיים כמו פרחו. אבא ותפקיד גיבור מחודש!
לאחר כשעה וחצי הגיע המנעולן בסופו של יום עבודתו העמוס ונראה כאילו רק עכשיו השתחרר מהרפתקה בג'ונגל האורבני שלו. כך יצא נאמן לתפקידו הנכבדי; הוא כבר ידע ברקע מי אנחנו וכיצד קרה שאיבדנו רגע מקסים שמושך אותנו יחד למשחק מרגש ופשוט באוויר הפתוח.
אז הנה טיפ: אם אתם מוצאים את עצמכם נעולים - אל תשכחו שהצלחות ופתרונות הם הסיפור המקרי שאנחנו רוקמים מתוך הקשרים האנושיים שבינינו ולא רק בשירותים המקצועיים. לפעמים צריך להזכיר לעצמכם ולעולם שסביבכם להיעזר בלגמרי נכון ולכלול טיפה צבע ואפילו קצת פשטות למה שאתם מתמודדים איתם.
ובסוף מצאתי שתי עובדות חשובות: גם אם היו סוגרים אותי בדלת ובנתונים מדויק מוקדם יותר - הילדים הם אלו שמעודדים אותי בחזרה למסלול המתוק שלי והמשוחרר בכל מאזין לייאללה-בלגן!
ואז על