כשאני מסתכלת על הגינה הירוקה שלי, אני מתמלאה בגאווה ולא יכולה שלא לשחזר את הרגע שבו התחלתי. זה היה לפני שנה, כשחיפשתי דרך לעשות משהו משמעותי בעיר שטופת הבטון והמרץ. לא ידעתי מה לצפות, אבל התשוקה לגידול צמחייה שצמחה בתוכי הייתה חזקה יותר מכל דבר אחר.
בהתחלה חשבתי שהעבודה הזו תדרוש ממני הרבה זמן וכסף, אבל גיליתי שזה בעצם הרבה יותר פשוט מכך. בסופר קניתי כמה אדניות קטנות ואדמה איכותית - ופשוט התחלתי לזרוע. ברקע חופש קטן מבית הספר של הילדים ובלי לחץ רב מדי מיום עבודה עמוס.
כשהצעדים הראשונים היו באוויר, בעבודת האדמה הקטנה הזאת מצאתי לעצמי סוג של שמור משוגע לפסיכולוגיה העירונית שלנו. ההרגשה שכל גבעול חדש שבוקע מתוך האדמה הוא ניצחון קטן ומיוחד הכניס בי תחושת חיוניות אחרת לגמרי.
במשך הזמן הפכנו את מרפסת הדירה שלנו לאודיטוריום לטבע: עגבניות שרי צבעוניות שילבו עם בזיליקום ריחני וגזרים ששמרו על עצמם בתהליך הצמיחה המחתרתי הזה בין כלי הבית ואני। ההצלחה רק עודדה אותי להעמיק: צמצמתי זמנים ביום להקשיב למוזיקה ולקרוא ספרים - במקום זאת למדתי איך לקצר זרעים והבאתים לדירה או לזילוף מים כאשר מנצלים את נפילת השמש בוקר מוקדם.
אם יש טיפ שאני רוצה לחלוק עם אחרים זה דווקא לגבי הסבלנות - היא הכלל הראשון בדבר הזה שנקרא חקלאות עירונית. אי אפשר למהר טעמים או פרחים; הם צריכים לתפוס נשימה ולהתפתח בקצב שלהם, כמו שאנחנו עושים בחיים שלנו.
אז בשנה שעברה אני ממש לא ייחלתי להתיישב מול חלון מרגש ולראות עולםיתים מוריקים שמסביב לי מתפתחים בנפרד ובשותפות אחד עם השני בממלכה הזו הנושקת לניירות פיזיקליים בניין העיר הישן שלי. אשת חיל? כנראה שאני חושבת שאני גם אחת כזו עכשיו!
ואז על