אני זוכרת את היום הראשון שלי בבעיות האכזריות של לימוד נהיגה. נלחצתי, כולי מלאת חששות ופחדים - האם אצליח? האם אהיה טובה בזה? כל העניין הזה שנראה כל כך פשוט וכמובן מאליו לאחרים הפך לאתגר עצום בעיני.
הגעתי לשיעור הראשון עם המורה, שהתברר כאיש חם ונעים, ורק זה כבר עשה לי טוב על הלב. כשנכנסתי לרכב בפעם הראשונה הרגשתי כאילו אני על במאי סרט - מכשף כל כך הרבה רגשות בו זמנית. התחלנו להתקדם והתעצבנתי כשהסימון על הכביש ממש לא נראה כמו מה שתכננתי שיקרה שם. “אל תלחצי”, הוא אמר בחיוך רחב, “כל אחד לומד בקצב שלו”.
לאחר כמה שיעורים שהרגישו כמו מין ריקוד מסובך בין תפיסה לבין ביצוע, מצאתי את עצמי מצליחה להתמודד עם בעצמי בצמתים ובסיבובים הקטנים שעד אז היו מפחידים אותי עד לפרט קטן מאוד לגמרי.
אבל השיעור שאותיר בי חותם היה דווקא כשהגענו לכפר קטן בשעת דמדומים. הנוף היה קסום והשמש שקעה באופק מזיזה צבעים בצורה שלא ראיתי מעולם; זה גרם לי להבין כמה החוויות האלה יקרות וחשובות. באותו רגע הבנתי שהנהיגה היא לא רק פעולה טכנית אלא הדרך שלנו לעבור ממקום למקום - להשתחרר מחסמים ולעבור לקדמה חדשה.
המסקנה שלי היא שכמו בכל דבר בחיים - הסבלנות והאמונה בעצמך הן המפתחות להצלחתך. אם יש משהו שאני יכולה להמליץ עליו מליבי זו לעשות הפסקות במהלך השיעורים ולזכור לנשום עמוק כשאת מתמודדת עם פחדים חדשים או אתגרים בלתי צפויים.
אז תהיי סבלנית לעצמך ותני לדברים לקרות בקצב שלהם. כי בסופו של דבר, בעקבות הדרך הזו תגלי עולם חדש ומפלא שממתין לך מעבר לעיקול הבא!
ואז על