אתמול באתי לסדנת מוסיקה ואומניות שנערכה בכפר קטן בצפון. אני חייבת confess, הייתי די סקפטית בהתחלה. חשבתי שזה רק עוד ניסיון להתעסק עם הקצב העצלני של חיי המחשבה והיומיום שלי. אבל מהרגע הראשון שהמדריך התחיל לנגן על הגיטרה שלו, משהו בי זז.
היו שם אנשים מכל הקשת - צעירים ומבוגרים, כולם הגיעו עם בקבוק מים ופתיחות ללימוד. היינו יושבים במעגל גדול שבו כל אחד מחלק את הסיפור האישי שלו דרך הצלילים שניגנו או השירים שבחרו. פתאום הבנתי שאני לא לבד בתחושת הבדידות הזו שקרתה לי כשחשבתי שלא אצליח להתחבר למישהו בצורה עמוקה.
במהלך החלופה בין ניגון לבין דיבור, קרה משהו קסום. עמדתי מול בחור בן 25 שחווה לאחרונה פרידה קשה ובמשך כמה דקות טיפס עליו פחד והוא היה משותק שאין לו איך להרגיש ולהביע את הכאב הזה עד שהוא ניגן לנו מנגינה קטנה שהפכה לדיאלוג ביני לבינו מבלי לדבר מילים יותר מידי.
בתחילת היום הוא היה מכונס בתוך עצמו ושמר על המסכות הרבות שאנחנו לובשים בחיים, אך ברגע שאחז בפיקוד של המוזיקה נתן לעצמו לצלול פנימה אל תוך תחושת הכאב והלא נודע.
למדתי בסדנה הזו ששיתוף רגש וניגון זה דבר שמאחד אותנו מעבר לכל ההבדלים והקשיים האישיים שלנו. אם יש לכם אפשרות להצטרף לסדנה כזו - אל תהססו לרשום! זה לא רק ללמוד לנגן; זו הזמנה לחוות יחד את כל ים ההרגשות שסוחפים ומתערבלים בתוכנו ושואפים למצוא ביטוי חדש בחיינו.
טיפ קטן ממני: קחו רגע אחרי כל סשן כזה לחשוב אילו דברים הרגשתם ואילו צלילים עצמך התעוררו בתוככם בזמן הניגון או בשיחה הפתוחה עם אחרים. אלו הם רגעים קטנים שמאפשרים לנו להבין מי אנחנו באמת ומה באמת חשוב לנו בעולם המטורף הזה.
אני יוצאת מהסדנה הזאת מלאת השראה ורצון להמשיך לגלות את עצמי ואת האנשים שסביבי באמצעות מוזיקה ואומניות אחרות וליצור קשרים אמיתיים ומשמעותיים יותר בכל מקום שאני הולכת אליו.
ואז על