אני זוכרת את הפעם הראשונה שצעדתי לבית הקפה החדש שנפתח ליד הבית. זה היה יום סגרירי, עננים התחילו להתקבץ בשמיים ואני חיפשתי מקום להתחבר, להרגיש קצת חום. כינסו אותי הוויטרינות הגדולות שחשפו את העשייה הפנימית - ריח של קפה טרי ואפייה גבוהה בישר שאת מה שאמצא בפנים יהיה שווה.
בכניסה ניגשה אליי בחורה עם חיוך רחב ושיער פרוע, "מה דעתך על פינוק של אייריש קופי?" היא שאלה. לא הייתי בטוחה בדיוק מה זה, אבל החיוך שלה והאווירה בבית הקפה גרמו לי להסכים בנדיבות. התיישבתי ליד החלון והתחלתי לנקות את הראש ממשימות היום.
בסביבה היו אנשים מכל הסוגים: זוג צעיר שמתכנן חופשה, אישה מבוגרת שקוראת עיתון על כוס תה ופינת ילדים קטנה שבה ילד צובע בצבעים חיים באושר אינסופי. כל אחד מהם כאילו הביא איתו סיפור משלו לתוך המקום הזה. הרגשתי שאני בתוך סרט טוב שבו כולם מחוברים ברגשות ובחיבורים אנושיים.
לאחר כמה רגעים הגיע המשקה שלי - הכוס הייתה מלאה בקצפת ועיטורי קקאו מעל, כמו יצירת אמנות מתוקה. לקחתי לגימה ראשונה שכללה גם טיפת עונג וגם עקבות של גשם - המושלם לחימום הלב במזג האוויר הזה.
באמצע ההנאה גיליתי שעל אף שהגעתי לבד, בעצם לא הרגשתי לשנייה שאני לבד בעולם. האנשים סביבי עטפו אותי בתחושת קשר שכבר הרבה זמן לא הרגשתי. בבת אחת נזכרתי בחשיבות של להיות פתוחים למקומות חדשים ולחוויה האנושית שמתרקמת בהם.
וככה יצא לי עוד טיפ חשוב מהיום ההוא: לפעמים אנחנו עסוקים מדי במשימות היומיומיות שלנו ושוכחים לעצור ולהתענג על הדברים הפשוטים שיש מסביבנו. אז אם יש לכם בית קפה ששווה לגלות - לכו ותנו לעצמכם לפנק את הנשמה בכוס קפה מעולה ולא שגרה!
מאז אני חוזרת לשם שוב ושוב; מעבדת רגשות ומחשבות שאני יודעת שבכל פעם תקלוט אותי מחדש עם חיוכים וניחוחות ממכרים שלא עוזבים לעולם…
ואז על