בתחילת החורף האחרון, כשכל מה שסביבי שקע באפור הקודר של העונה, החלטתי שהגיע הזמן להחזיר צבע לחיים שלי. תשעה חודשים הייתי עסוק בעבודה, בלתפקד כאבא ואיש משפחה, ולא שמתי לב כמה אני מתרחק מהיצירתיות שלי. זה הרגיש כמו חלום רחוק - לעסוק באמנות כמו שפעם עשיתי.
אז לקחתי לי ערב אחד לפנות זמן רק לעצמי. התיישבתי עם מכחול בכל יד וצבעים חדשים על השולחן, ולא היה לי מושג מה הולך לצאת מזה. ראיתי תמונה בראש שלי - נוף ירוק ופורח מהמקום שבו גדלתי בקיבוץ. כל כך הרבה זיכרונות צפים במוחי, המילים “מה אם” מתחילות לעלות: מה אם לא אצליח? מה אם יצא גרוע? אבל אז הבנתי שמשמעות האמנות היא לא בהכרח התוצאה אלא בתהליך עצמו.
בהתחלה ציירתי מתוך פחד, הדאגות הסתובבו סביבי כמו רוח חורפית שלא רוצה להתנדף. ואז, אחרי כמה דקות של קווים ובדים ריקים, השמש הזכירה לי שיש יופי בדרך עצמה - ברגע הזה בו אני יוצר משהו חדש שכמעט ואין לו גבולות. פתאום התחילו להתחבר אצלי הצבעים והמילים שציירו את הזיכרונות: השדות הירוקים והריחות המתוקים של בוקר מוקדם בקיבוץ.
כשהסתכלתי על הציור בסופו של הערב, זה לא היה כמובן מושלם - היו שם קווים עקומים וצביעות שלא תמיד תפסו את הגוון המדויק שרציתי; אבל זו הייתה אני. זו היתה הדרך שלי להביע את עצמי ולהתחבר למקום שבו אני מרגיש באמת בבית.
לאחר מכן הבנתי שמשהו משמעותי קרה לי בתוך התהליך הזה. לא משנה איפה אתה נמצא בחיים שלך או איזה עומסים יש לך על הכתפיים - תמיד אפשר למצוא רגעים קטנים של יצירה שיכולים להזכיר לך מי אתה באמת ומה עושה אותך מאושר.
אם אתם מרגישים לפעמים כהד כואב בעולם האפרורי שמסביבכם, תנו לעצמכם חודש קטן לדבוק ביצירה שלכם בלי לחשוב פעמיים על "איך" או "מה". פשוט תצעדו רגל אחרי רגל עם לפחות חצי שעה ביום לעשות משהו שאתם אוהבים ליצור.
וכשאתם כבר כאן ועכשיו יוצרים... זכרו שזה בסדר להיות לא מושלמים וזה בדיוק שם טמון היופי.
ואז על