לפני כמה חודשים מצאתי את עצמי עומד מול קיר ריק בסטודיו שלי, מחזיק במכחול כאילו הוא היה צעצוע שכבר איבדתי עניין בו. התחושה העצובה הזו ליוותה אותי זמן רב - כל מה שציירתי נראה לי חסר ערך, סקיצה של משהו שאי אפשר לתפוס. ואז, פתאום, בלי להרגיש, חשבתי על סבתא שלי.
סבתא הייתה אמן מדהים. לא מקצועית ולא עם תעודות וכאלה - פשוט אדם שהוציא מעצמו צבעים ממרכז לבו ופזר אותם בכל פינה בבית. היא הייתה יושבת שעות על גבי שעות עם מכחולים ודף גדול, צובעת את העולם בדיוק כמו שהיא רואה אותו: מלא בצבעים חיים ובלי פחד משגיאות. כשנזכרתי בה, התחלתי לחשוב על הדימוי שלה כמישהי שלא מפחדת לטעות - ואני? אני הפכתי בן אדם שמפחד להעז לצבוע.
מאותו רגע הצקתי לעצמי לשחרר את הלחץ שהתלווה לכל ציור שאני יוצר. לקחתי דף חדש והתחלתי לצייר הכל מהראש - עצים פרועים כמו אלה בסיפורים שסיפרה לי סבתא! ככל שציור התפתח, הרגש שלי התגלה; העצים כפו אמת פנימית שבה נלחמנו שנינו יחד בדמיון שלי: מסתבכים ומתפרצים מתוך האדמה ואפילו בזמן בתכלת ובהדרגה.
ואחרי שעות של ציור והשקת מקום אל השקט שבפנים שלי, הגעתי לתובנה שהאמנות היא בין היתר אמצעי לרפא את הלב והמחשבות שלנו. יצירה זו הדרך שלנו לבטא תחושות שלא תמיד יש מילים עבורן.
אם אתם מתחילים או אומנים מנוסים - זכרו לקחת נשימה עמוקה לפני שאתם עושים דברים גדולים וגדלים בליבכם! כתבו בעט כאילו אין השגיות וסיכומים אחר כך; צבעו בלי פחד מאלונקות או אנשים מסביב.
וטיפ קטן לסיום: אם אתם מוצאים את עצמכם תקועים כמו שאני הייתי - נסו לחזור למקור ההשראה שלכם ולשאול את עצמכם מה גרם לכם להתחיל בכלל ליצור? לפעמים זה נמצא ממש מול עיניכם… ובכן, רק צריך קצת מקום לנשום ולעבד מחדש!
אז קדימה חברים, צאו לדרך ותנו לאמנות לדבר בשבילכם!
ואז על