לא מזמן, הזדמנתי לפארק שעשועים עם הילדים שלי. מדובר באחד מהרגעים האלה שגורמים לי להבין עד כמה החשיבות של פשוט להנות מהחיים. אני טוען שהפארקים הללו הם כמו חוויות חיים מקוצרות - אתה נכנס, מלא בתחושות שונות, יוצא כשאתה כבר מכיר את עצמך קצת יותר טוב.
כשהגענו לשם, כל כך הרבה צלילים וריחות עטפו אותנו. ריח הפופקורן המוקרם התערבב עם הצחוק המתמשך והפחד הקטן לפני רכבת ההרים הראשונה שלנו. הילד שלי, אריאל בן השבע, היה מלכה יצור לראשונה! עיניו הגדולות נפלו אל אחד המשחקים שנראה כאילו הוא קורס את השמים לשניים.
כל מיני מחשבות התרוצצו לי בראש - האם כדאי לו לעלות? אולי זה גבוה מדי? אבל אז נזכרתי שגם אני הייתי ילד והרגשתי את אותה תסיסה לפני כל הרפתקה חדשה. החלטתי לאפשר לו להתמודד עם זה לבד - הרי זה חלק מתהליך ההתבגרות.
כשעלינו על הרכבת העץ המהירה (זו שרבים טוענים שהיא "נראית מפחידה יותר ממה שהיא באמת"), החיוך שלו רק הלך ותפס גובה ככל שגברו הקפיצים בחזרה למעלה. ואז הגמגום הזה… בבקשה חילצו אותי! הרגעים הללו שבו פחד מתחיל להתמוסס לתוך האדרנלין הם כמו קסם אמיתי בעולם המבוגרים.
וצדקו האנשים שאומרים שטיפולי אדרנלין יכולים לגרום לקרבה בין הורים לילדים. אחרי הנסיעה, כשירדו מצולחים אבל אסופים בתודעה של ריגוש ואי ודאות, החלטנו לצלם סלפי משפחתי ולתעד את האללה הזו בפעם הבאה שהלך על הפנים.
טיפ קטן ממני לכל מי שמתכנן יום בפארק שעשועים - אל תשכחו לקחת איתכם מים וכיבוד קל! הזמן שם עובר מהר מדי ועדיף להיות מוכנים גם אם בחרתם לקנות גלידה גדולה מידי או פנקייק מטורף באחת הדוכנים.
בסופו של היום When we left the park with עייפות מרגשת בעיניים וחיוכים רחבים על הפנים-ידעתי שאולי המסלול הבא יחייב לעשות אותו שוב ושוב.
לפעמים צריך לתת לעצמנו לצלול לתוך העולם הלא מוכר ולגלות מחדש כמה ילדותיות יש עדיין בליבנו.
ואז על