החיים לפעמים זורמים מהר מדי, ואנחנו שוכחים לעצור לרגע כדי להביט סביב. לפני כמה חודשים, ביום שמשי במיוחד, החלטתי לקחת פסק זמן מהשגרה ולצאת לגן ציבורי קרוב לבית. הייתי עם מחברת מצוירת באחת הידיים ועיפרון ביד השנייה. לא היה לי שום רעיון ברור בראש; פשוט רציתי להיות במקום שקט ולאפשר לדמיון שלי לשוטט.
שכחתי כמה הרבה כוח יש בלהתבונן בפרטים הקטנים. פתאום הבחנתי בעץ עתיק שהשילדים משחקים תחתיו, שורשיו נראים כמעט כמו רגליים שמחזיקים את האדמה חזק כדי לא לעוף ברוח. התחלתי לצייר אותו - רק קווים ראשוניים ולא מדויקים, משהו מאוד חי ובסיסי. בכל ציור כזה הלב שלי התחיל לפעום בקצב אחר; היו לו חיים משלו.
לאחר שעה או יותר של ציורים ושיחות עם אנשים שסביבי (היה שם ילד שהביא איתו כדורסל אחד וסתם התיישב לידי), הבנתי שהיצירה היא לא רק פעולה - זו דרך לדבר עם העולם ועם עצמי. זה כלי לניהול רגשות ולהבעת מחשבות, ואין צורך במושלם או מקצועי כדי שזה יהיה נכון ונוגע בלב.
בתוך כל הבלגאן והלחץ של היום-יום, אי אפשר לשכוח את המילים שאומרות "אני כאן" - הן יוצאות מתוך הלב כשאנחנו מתמסרים ליצירה בצורה כנה ופשוטה. הטיפ שלי? אל תהססו לתפוס את העיפרון או המברשת גם אם אתם חושבים שאין לכם כישרון יוצא דופן. היצירה היא מסע אישי וכל אחד יכול למצוא בה את הדרך שלו.
אז בפעם הבאה שאתם יושבים בלי ממש לדעת מה לעשות, תנו לעצמכם הזדמנות להרגיש משהו חדש דרך יצירה - ציירו עץ בגינה הקרובה שלכם או כתבו מכתב שלאשלח אף פעם ולא משנה מה!
ואז על