לפני כמה חודשים, החלטתי להירשם לסדנת מוסיקה ואומניות שהתקיימה במרכז העיר. הייתי צריך שינוי בחיים, משהו שיחיה את הנשמה. אני לא מקצוען בתחום המוזיקה, וגם לא ממש יודע מה ההבדל בין נבל לפסנתר, אבל הרגשתי שזה משהו שאני רוצה לנסות.
ביום הראשון של הסדנה נכנסתי לחדר מלא באנשים שונים - צעירים ומבוגרים, כולם עם חלומות ושאיפות מוזיקליות מתפתחות. המנחה שלנו התחיל לדבר על החשיבות של להיות פתוח - לשתף רגשות ותחושות דרך הצלילים והקצב. הוא הסביר שכשהיינו ילדים היינו מחוברים למוזיקה בטבעיות גמורה, ובשנים שחלפו איבדנו חלק מהיכולת הזו.
אז התיישבתי עם הגיטרה שהבאתי ממחסן האביזרים שלי וניסיתי לנגן משהו פשוט; עניין השירים הידועים הסתובב לי בראש כמו תמונה מטושטשת. אך בשלב מסוים עצרתי והתעמקתי ברגשות שלי במקום בנעימות. ואז זה קרה... מתוך כל הכאוס הזה צליל אחד תקוע בין מחשבותיי פשוט יצא החוצה. הרגשתי איך הוא נתפס באוויר ולאט לאט מתחבר לדברים שסובבים אותי - לצחוק ולשיחות שהתנהלו סביבי.
השבועות הללו חלפו ואני יכול לומר ללא ספק שהחוויה הזו שינתה אותי. למדתי שאומנויות אינן רק הבאה לידי ביטוי אלא גם חיבור עמוק יותר אל עצמך ואל אחרים סביבך. האם אי פעם חשבתם שקולכם יכול לרפא? או שבצלילים שאתם יוצרים יש כוח לפתוח דלתות בליבם של אנשים נוספים?
אם אתם מרגישים ריקנות או מחפשים לתקן איזו טראומה ישנה בעזרת האומניות - מומלץ להצטרף לסדנאות כאלה ולהעניק לעצמכם הזדמנות להביע את עצמכם בצורה אמיצה וכנה.
וצריך לזכור: כולנו יכולים ליצור אמנות כשאנחנו באמת פותחים את הלב ואת הנפש שלנו לכל מה שמסביב!
ואז על