לפני כמה חודשים החלטתי ללכת על קעקוע ראשון. תמיד אהבתי את הרעיון של קעקועים - הם כמו לחיות עם יצירת אמנות על הגוף, להעביר Message או סיפור אישי לכל אחד שיביט בי. אז למה דווקא עכשיו? זה פשוט קרה בזמן ששאלתי את עצמי מה אני רוצה שיהיה זיכרון כזה איתי, משהו שיבלוט ויזכיר לי דברים חשובים מחיי.
סיפרתי לחבר טוב שלי שאני מתכוונת לקשט את עצמי ואני עדיין לא בטוחה במה לבחור. הוא הציע לי לשקול פירסינג באוזן וגם קצת עינב בצחוק שהייתי צריכה משהו שיבנה גבולות בין החושים שלי לבין העולם שבחוץ. בסוף החלטתי ללכת על קעקוע בפנים היד שמייצג בשבילי משהו משמעותי - פרפר שעף ושובר כבלים.
כשהתחלתי בתהליך עצמו, גיליתי שזה הרבה יותר ממה שדמיינתי. יש משהו בעוצמה של המחט שנוגעת בעור, בדרך שבה אתה רואה איך הקווים מתחילים להיכנס לתמונה. תהליך המחשבה שהיה לפני היה כאילו כל כך רחוק - והעצם להיות שם בחדר קטן עם אומן שאכפת לו מכל פרט ופרט הביא לכך שהרגשתי כל כך מחוברת לרגע הזה.
למדתי במהלך התהליך שאין לך ממש שליטה לאחר מכן - כי אחרי הכל, הקעקוע הוא חלק ממך אבל גם ימשיך להשתנות לאורך השנים בעזרת השמש ובלא מעט הזדמנויות אחרות בחיים שלנו. טיילנו לסביבה חדשה ולפעמים הדברים משתנים ואתה לומד לקבל אותם בשמחה.
ואם יש לי טיפ למי ששוקלים קעקוע או פירסינג - קודם כל בחרו במשהו שאתם באמת אוהבים ולא מהאופנה שבאותו רגע עסוקה ברשתות החברתיות. זה מקסים לחשוב עליו כעל משהו שמלווה אותך לעד.
אז הנה אני עם הפרפר שלי, זוכר אותי שכוח הלא יאומן שיש בכל שינוי שאנחנו עוברים ומזכיר לי שגם כשאני מרגישה כבולה, אני מסוגלת לפרוץ קדימה ולהמריא!
ואז על