לפני כמה שנים, כשבני הבכור התחיל את כיתה א', הייתי מלאת התרגשות. כמו כל הורה חדש, חשבתי על כל מה שהוא עומד ללמוד - קרוא וכתוב, מתמטיקה בסיסית ואולי אפילו קצת מדעים. אך עם הזמן הבנתי שהחינוך הוא הרבה יותר מזה.
ביום הראשון לבית הספר, ליוויתי אותו עד השער שלו. הוא עמד שם עם תיק גדול מהממוצע והבעת מבוכה שנראתה לי כמעט כמו פחד. כשהשגתי לו חיבוק חזק לפני שנכנס פנימה, הרגשתי שיש בזה משהו מעבר לחינוך פורמלי - זו הייתה התחלה של מסע.
לאחר מספר חודשים בבית הספר, שמתי לב שמה שחשוב באמת זה לא רק מה שילדים לומדים בשיעורים עצמם אלא גם איך הם מתפתחים כאנשים קטנים בעולם הזה. החברים החדשים שהם פוגשים, ההרגלים שהם מפתחים והשיחים הקטנים שאותם ילדים מנהלים בחצר בית הספר הפכו להיות מרכזיים בחייו.
באחד הימים קיבלתי טלפון ממורה בכיתה שלו - היא הסבירה לי שהילדים הכינו פרויקט קבוצתי על טבע וכשהם הציגו בפני כולם, בני שלי לקח יוזמה ודיבר בקול רם וברור. גאווה עמוקה מילאה אותי באותו רגע כשחשבתי על הדרך שבה הוא התגבר על הביישנות שכה אפיינה אותו בגילאים הקטנים יותר.
אז מה לקחתי מכל החוויה הזו? חינוך אינו נתון רק למורים ולמערכת הכללית; אנחנו כהורים משחקים תפקיד משמעותי בפיתוח הילדים שלנו בתקופת הלימודים ובמעבר שלהם לעולם הרחב יותר. האם סמכנו על המוסדות החינוכיים בלבד? או אולי כדאי לנו לדאוג להם לסביבה תומכת בבית?
הטיפ שלי להורים שיוצאים למסע הזה יחד עם ילדיהם: אל תהססו לשוחח איתם על בית הספר ותן להם לדעת שההצלחה שלהם היא הצלחתכם הפרטית גם כן. דברו איתם על חברויות, רגשות וחוויות שונות ולא רק על שיעורי הבית והמבחנים הקרובים. בסופו של יום - מדובר ביכולת להבין ולעצב את הדורות הבאים בצורה טובה יותר ומלאת אהבה ושייכות.
זכרו תמיד: חינוך הוא מס Journey אינסופי ולא יעד לסמן עליו "נכון".
ואז על