לפני כמה ימים מצאתי את עצמי יושב במשרד, סוחב עבודה ללא הפסקה, כשבעצם הייתי צריך רגע של שמחה. פתאום נזכרתי בתמונה ישנה שלי מהטיול ההיסטורי לטיפוס על הר טורקיז עם חברים. בכיתי מצחוק כשהראיתי אותה לכולם סביבי - חבורת מטפסים בלי שום ידע בטיפוס נתקעת על הסלעים כמו גזרות חיים. כולם התגייסו להזכיר לי שבדיוק בשנה שעברה באותו תאריך חגגנו את ההצלחה שלנו.
אז החלטתי שאני לא יכול להשאיר את הזיכרון הזה מבלי לנצור אותו בצורה משמעותית יותר. פניתי לבית הדפוס השכונתי שלי, מקום קטן ואישי שבו תמיד היה לי קפה טוב להרגיש בבית. ביקשתי מהם לדפיס את התמונה הזו בגודל גדול ולמסגר אותה כך שתשמש כמוזיאון פרטי לסיפור שלנו.
כשחזרתי הביתה והוצבתי את המסגרת בסלון, משהו השתנה בחלל עצמו - כל פעם שאני עובר ליד התמונה הזו, אני מתמלא ברגע החברות היקר הזה ובתחושת האושר שהייתה אז. זה כאילו נפלאות פשוטות יכולות לצאת ממקום כל כך רגיל כמו דף מנייר שמודפס בו זיכרון.
טיפ קטן בשבילכם: אם יש לכם תמונות שמעוררות בכם רגש, אל תהססו להוציא אותן מהמחשב או מהטלפון ולהעניק להן חיים חדשים בדפוס! לעיתים גודלו של הדבר עצמו הוא זה שמעורר בנו השראה ותחושה של איכות וזיכרון חי.
וכך גיליתי שהדפוס לא רק מחיה דברים - הוא בהחלט נותן לנו אפשרות לחיות מחדש ולהרגיש מחדש גם רגעים שהיינו שוכחים בתוך העומס היומיומי.
ואז על