לפני מספר חודשים, בעדינות השפתיים של תחילת הסתיו, מצאתי את עצמי בתוך חדר קטן, מוקף צבעים ומשיחות. זה היה המקום בו החלטתי לנסות ולחרוג מהשגרה שלי - סדנת ציור שהציעו אותה בסטודיו מקומי. הגעתי לשם עם חששות ותחושות חוסר ביטחון. האם אני באמת יודע לצייר? האם זה בכלל שייך לי?
כשהמדריכה פתחה את הסדנה ואמרה שכולנו כאן כדי למצוא את הקול הפנימי שלנו דרך הצבעים והמרקמים, הרגשתי כאילו נפל עליי אסימון. פתאום התחלתי להבין שאומנות לא חייבת להיות מושלמת - היא פשוט צריכה להיות אמיתית.
בחרתי בצבעי מים כי הם רכים ופגיעים בדיוק כמו התחושות שלי באותו רגע. במהלך הציור הראשון שלי ניסיתי להעתיק נוף שתפס אותי בטיול האחרון, אבל ככל שניסיתי לדייק בפרטים, ההתרגשות הלכה והתערבבה בניגודי האכזבה מהמוצר המוגמר. ואז הגיעה אותה המורה שוב לחבק אותנו בכמה מלים חמות: "זה בסדר לא לדעת! תנו לעצמכם חופש."
ובאותו יום נתתי לעצמי רשות להשתעשע בפסיכולוגיה של הצבעים - במקום לתאר עולם שמח ויפהפה, ציירתי עץ קיץ עצוב מלכותי בגוון אפור-ירוק שצמח מתוך אשפה עירונית שהתמזגה עם סמלים אישיים מכל מיני בלתי נשכחים מחיי היומיום שלי.
בסופו של דבר הבנתי שהציור הזה הוא הרבה יותר ממילים או תמונה; הוא ממש חלק ממני עכשיו. הוא קשור לרגשות שהחבאתי בשנים האחרונות ולעיבודים שאני עושה בלבי כדי לפשפש ולהשתחרר.
אני רוצה לשתף טיפ חשוב: אל תפחדו להתנסות ולהביע את עצמכם דרך יצירה בכל סוג שהיא - בין אם זה ציור, כתיבה או מוזיקה. העולם זקוק לקולות שלכם כמו שאתם צריכים אותם כדי לבטא את עצמכם.
אז אם אתם מרגישים אבודים או כבויים בדרך כלשהי בחייכם - קרו לי לצלול פנימה לתוך האמנות שלכם ותן ללב לדבר בדרכו שלו!
ואז על