לפני כמה חודשים, הגעתי לנקודה שבה הרגשתי שהחיים שלי התפרקו. לא יכולתי להרגיש הנאה מדברים שהיו לי פעם חשובים, והייתי мשוכנע שאין לי כלום על מה לדבר או לחשוב. אחרי שיחה ארוכה עם חברה טובה, החלטתי שאני צריכה עזרה מקצועית.
כשנכנסתי לפגישה הראשונה עם התרפיסטה שלי, הייתי נכנסת חמושה בפחדים ושאלות גדולות. איך אני יכולה לתאר את הכאב שלי? האם היא תבין אותי? במשך דקות ארוכות ישבתי בשקט על הכיסא המוכר שלה וחיכיתי שהיא תתחיל לדבר.
אבל אז קרה משהו פלאי. במקום לחכות שהיא תשאל שאלות קשות מדי או לנסות להבין אותי מידית, היא פשוט התבוננה בי בעיניים מקשיבות וכל כך אוהבות. הפתיחות שלה גרמה לי להרגיש שאני יכולה להיות אני - בלי מסיכות ובלי פחד משיפוטיות.
לאט-לאט פתחנו סדקים בכאב שלי, ובעודנו מעמיקות בשיחות ובזמן המשותף שלנו, גיליתי שהתהליך הזה הוא הרבה יותר מלהתמודד עם הקושי שהיה שם קודם; זה היה כרטיס כניסה לעולם חדש שבו היה מקום לכל חלק שבי - הן השמח והן העצוב. הבנתי שיש ערך עצום בחיבור העמוק של רגשות שונים אלה.
אני זוכרת חודשיים שעברו; אחד הדברים הכי משמעותיים שלמדתי בתהליך הזה הוא שכדי לבנות מחדש את עצמנו אנחנו צריכים להתחבר למקומות הפגועים שלנו וללמוד מהם ולא לברוח מהם - כי שם נמצאת החכמה האמיתית שלנו.
והיא גם נתנה לי טיפ פשוט אבל בגדר משנה משחק: "אם אתה מרגיש לא נעים להתבטא במילים - נסה לצייר". הדבר הזה פתח אצלי דלת שמעולם לא חשבתי לפתוח! לקחתי צבעים ופשוט ציירתי את הכאב שלי על קנבס. זה היה כמו טיפול נוסף בעצמו - דרך הציור מצאתי דרכי ביטוי שלא הכרתי לפני כן.
אני כאן כדי להגיד לכם שזה בסדר לבקש עזרה, זה בסדר להרגיש מבולבלים ולעבור תקופות קשות וזה יכול להיות ההזדמנות שלכם לגלות דברים חדשים ומרגיעים באופי שלכם ובחוויות שלכם בחיים. אפשר למצוא אור גם בחושך ותרפיה יכולה באמת לשמש כמוזיקת רקע למסע שמינף אותי לעצב חיים חדשים ומלאים יותר ביופי ובסיפוק אמיתי מהדרך הזו שעשיתי ומהצעדים שאני עדיין עושה כל יום מחדש.
אז אם אתם מרגישים שחסר לכם שמישהו יקשיב באוזן חדה וללב פתוח - אל תהססו! העולם מלא במורים כאלה שבכל אחת ואחד מהם מסתתר הבזק של אהבה וכוחות ריפוי אינסופיים.
ואז על