אני זוכר היטב את הרגע שבו נכנסתי לשיעור הראשון שלי בנהיגה. הבחורה שהייתה מורי הייתה כול כך נחמדה ומזמינה, אבל אני? הייתי לחוץ כמו שאי אפשר לתאר. כשישבתי שם מאחורי ההגה, הרגשתי כאילו אחד המבחנים הכי גדולים בחיי עומד להתרחש. התחום הזה שהיא קראה לו "כביש" נראה לי כמו עבדות חדשה שנכפתה עליי.
בהתחלה זה היה מאתגר - לא הצליח לי מספיק עם הבלמים בכל פעם שמישהו עבר לידנו או שככל שהרגשתי יותר נינוח, תמיד הייתה איזה מכונית בלתי צפויה שקרבה אלי וגרמה לי לקפוץ באיום של תמרור עצור שלא היה שם בכלל. לבסוף הגיעה השעה שבה באמת הבנתי שעדיף לקחת את זה צעד-צעד ולא לרוץ קדימה מהר מדי.
אחת מהתובנות החשובות שלמדתי היא שלא חייבים להיות כל הזמן מושלמים - גם אם עשיתי טעות אחת קטנה בשיעור הנהיגה הקודם שלי, זה לא אומר שאני אמשך ככל הכיוונים ואפסיק לנסות. דווקא בזכות אותם רגעים ששברו אותי (או לפחות הפכו אותי לחששן), למדתי להתמודד עם האתגרים ולראות בניסיונות החוזרים מצבים ללמידה והתפתחות.
אני זוכר במיוחד שיעור אחד שבו התחלנו לדבר על חנייה - נכון שזה נשמע פשוט ביותר? ובכן, תלחצו על הבלם, פיתחו את החלון ותהיה בסדר... אה כן! קל לדבר! בפועל הייתה זו חוויה אחרת לגמרי; התמודדתי עם רכב פארוק שמתקרב אליי מהמקום הנכון ואחר כך גם פניתי לכיוון הלא נכון תוך כדי פניקה - וחזרתו שוב ושוב באותו מקום ניסיתי להבין איך לצאת מזה בלי להתפרק.
ולבסוף הגיע רגע ההתעלות - אחרי עשרות פעמים שחיזקתי לעצמי רגשות כגון "אגיד שאני מנהג רציני", הצלחה בעבודת צוות קצרה עם עצמי והשלמת מבחן הדרכים סוף סוף ראיתי אור בקצה המנהרה כשנעמד לי בהצלחה בחנייה הראשון שלי!
לטיפ: אם אתם כוכבי נהיגה חדשים כמוני בתקופה הזו או אולי חושבים להתחיל ללמוד לנהל טוב בלימוד נהיגה שלכם - פשוט תהיו נינוחים ואל תיראו ממכשולים בדרך; כולם עוברים דרכם וזה בהחלט חלק מהמסלול שלכם כדיירים בכבישים ישראליים!
עכשיו כשיש לי רישיון ואני כבר נוסע שעה פה ושעה שם ברחבי הארץ אני יודע שכל נסיעה מתחילה בכוחות ראשוניים בעצמי וכשהמשענות חדשות מתקדם למקומות מוכרים רק מכאן והלאה!
ואז על