כשהייתי בת 17, עמדתי בפני אחד מהאתגרים הגדולים בחיי - ללמוד לנהוג. לא שיש לי יותר מדי אמביציה לצאת מחוץ לבית גלוי ומוכר, אבל הייתי חייבת לעשות את זה. כל החברים שלי כבר נהגו, והם דיברו על התחושה המשחררת של הדרך הפתוחה. אני? רק חשבתי על כמה אני אשתגע מהמחשבה להיכנס לרכב ולהוביל אותו בדרך.
נרשמתי לבית ספר לנהיגה שהתברר כהחלטה מצוינת, אך מפחידה הרבה יותר ממה שדמיינתי. בשיעור הראשון נפל לי האסימון - יש המון דברים שצריך לחשוב עליהם בבת אחת: המראות, הרגליים שמפעילות אגרסיביות או רכות ולכן בכל פעם ששמעתי "זוזי" ממורה הנהיגה שלי יצא לי מאוד קשה בצמוד לעומר חבר טוב שלי שהיה לצידי כתחנת תמיכה.
עם הזמן ולמרות הלחץ הנורא שעמד בי, גיליתי שהמערכת הכשירה אותי לא רק איך לתפעל רכב אלא גם איך להתמודד עם פחדים שלי. למדתי שלא משנה כמה אתה תרצה לברוח מהרגשות האלה - הם תמיד שם ודורשים התעסקות. כשהצבע ירוק הדגיש את הביקוש להמשך תנועה קדימה והבלם הראה שאפשר לעצור כדי לנשום - אף פעם אל תשכחי לקחת נשימות בכניסות לגדרות החדשות שלא היו מוכרות לך עד לפני רגע.
לאחר שבועות ארוכים של שיעורים מתוחים ולפעמים בלתי נגמרים, הגיע יום הטסט הגדול. התלווה אליי הסגן והמורה המאמין עם האופטימיות שלו שכל כך עזרה לי קודם לכן ו... עברתי! הקול המאושר שלו כשעברנו את מבחן הנהיגה היה כאילו הוא חגגוצה למישהו שהיה יליד המקום הזה ואני השתדלתי להתערב ביניהם.
אז אם אתם מתחילים במסע שלכם כמו שאני עשיתי - תזכרו שזה בסדר לפחד וגם לזהות ולנהל את הפחדים הללו לאורך הדרך. מצד שני לא לשכוח לחייך באותה הזדמנות ולא להסכים לוותר לעצמכם על חוויית החיים הזו שנקראת "ללמוד לנהוג".
טיפ קטן מאדם שכבר מתמודד בעבודתו ברכב שנים רבות? תתרגלו להגיע מוקדם לכל מקום שאתם צריכים ללכת אליו - זה מקסים לצאת לדרך עם זמן טיפה בבנק ומשאיר לכם להתענג על השעתיים הקטנות מלאות בהכנות לקראת המסלול החדש!
ואז על