לפני כמה חודשים, ישבתי עם חברה טובה שלי בבית קפה קטן בתל אביב. שתינו קפה מוקצף ונהנינו משיחה על החיים - קריירות, חלומות והאופן שבו אנחנו רואות את העולם סביבנו. היא ציינה שהיא מתעניינת בעיצוב גרפי ומרגישה שהעולם הזה הוא כמו קסם שמצליח להעביר רגשות ומסרים בלי מילה אחת.
כשהיא דיברה על זה, נזכרתי בניסיון הראשון שלי בעיצוב. כשלמדתי בקורס מקוון, קיבלתי משימה ליצור פוסטר לאירוע תרבותי. חשבתי שאני יודע מה לעשות, אבל כשניגשתי לערוך את העבודה שלי, גיליתי שזו לא רק מגרש משחקים טכני - זה גם מסלול לביטוי עצמי. ערימות של צבעים וטקסטים רוקדו לי מול העיניים ואני לבשתי את הכובע של ה”מעצב”.
חיפשתי השראה בכל מקום: באינסטגרם, באתרי עיצוב ובגלריות מקומיות. ככל שהתעמקתי בזה יותר, כך הבנתי עד כמה כל פרט חשוב - הגודל של הפונטים יכול לשנות לחלוטין את התחושה הכללית של העבודות שלנו. רגע אחד אתה בוחר גופן מחוספס ואחרי שניה ברורה ועדינה וזה כמו לפגוש אנשים חדשים; כל אחד מהם מביא איתו סיפור ומשמעות שונים.
במקום להילחץ או להיתקע עם הרעיונות שלי, החלטתי להשתחרר ולשחק עם הצבעים והמסרים שבחרתי לציין בפוסטר שלי. היה משהו מעודד בשימוש בצבעים שלא חשבתי להתנסות בהם קודם - חום עמוק לצד כחול בהיר יצרו לי אי שלווה במוח מרגש והשפיעו על כל התוצאה הסופית.
טיפ קטן ממני לכל מי שרוצה להתחיל בעולם הזוהר הזה - אל תחששו לטעות! לעיתים השגיאות הן אלה שמעוררות אותנו לחשוב מחדש ואז מגיעות ההפתעות הכי גדולות והלא צפויות מבחינת יצירתיות.
בסופו של דבר הגישו את הפוסטר לתחרות וזכיתי במקום ראשון! אני זוכרת שסוף סוף הרגשתי שהיצירה הזו מסמלת חלק ממני וכיצד אני רוצה להביא לידי ביטוי אמנות בתוך הקדמה הדיגיטלית המתקדמת שאנחנו חיים בה כיום.
אז אם אתם חושבים להכנס לעולם הזה או שאתם כבר שם - תשמרו בלב שלכם כי מדובר במסע אישי ולא רק מקצועי! עולם צבעוני ומלא ברגשות מתפתח כשהיד שלכם נוגעת במקלדת או במברשת הצביעה לחיים עצמם.
ואז על