לפני כמה חודשים, החלטתי להצטרף לסדנת מוזיקה ואומניות שהתקיימה במושב קטן בצפון הארץ. הייתי שואלת את עצמי אם זה באמת מה שאני צריכה, הרי אני לא מוסיקלית במיוחד ולא יודעת לצייר, אבל משהו פנימי חזק דחף אותי לנסות.
ביום הראשון של הסדנה היינו בסביבות עשרים משתתפים, כל אחד עם הסיפור שלו והסיבה שלו להיות שם. היו שם אנשים צעירים יותר, אנשים מבוגרים וכולם היו פתוחים ורוצים לשתף וליצור. ההנחיה הייתה כל כך נעימה; המדריך שלנו פשוט ידע לגעת בלבבות שלנו.
בסession הראשון שלנו ניסינו לנגן על כלי נגינה שונים. ישבתי ליד הפסנתר וחליתי סקרנות גוברת לגבי הצלילים שיוצאים ממנו. חשבתי לעצמי - מה לי ולזה? אני לא יודעת לנגן! אבל כש התחלנו להשמיע צלילים ביחד - משהו קסום קרה. הרגשתי חיבור בלתי אמצעי עם האנשים סביבי וגם עם תווי הנגינה עצמם.
אך היה רגע אחד ששבר לי את הקירות והכניס בי אווירה חדשה לגמרי: בשיא הסדנה, ביקשנו מכל אחד מאיתנו לכתוב מכתב לעצמו. זה לא היה קל לחשוף רגשות כלאחר יד בפני אחרים, אך ברגע שראיתי איך השאר עושים זאת - זה פשוט גרם לי להרגיש בטוחה ומחוברת יותר לעולם הזה של האומנות.
התהליך הזה לימד אותי שעל מנת לחוות יצירה אמיתית צריך לפעמים לוותר על הצורך בשלמות ולעזוב את הביקורת העצמית בצד. אפשר לתת לרגשות לדבר ולהשמיע קול גם אם הוא עדיין רחוק ממושלם.
אם אתם מתלבטים האם להצטרף לסדנא כזו או אולי אפילו לפתוח את הלב ולנסות ליצור משהו חדש - עשו זאת! אל תחכו לרגע המושלם כי הוא כנראה אף פעם לא יגיע. הרבה פעמים החוויות הכי משמעותיות הם אלו שאנחנו הכנסנו אל תוך האישיות שלנו מתוך סיכון ושאלות רבות.
אז זכרו: מוזיקה ואומניות זו לא רק טכניקה - זו דרך חיים שמאפשרת לנו להתחבר לחלקים בתוך עצמנו שלא תמיד אנחנו מודעים להם וביחד ללמוד לקבל את מי שאנחנו באמת.
ואז על