לפני כמה חודשים החלטתי שאני רוצה להכנס קצת יותר לעולם של הנגרות. זה היה רגע קסום בו הרגשתי צורך לחזור לידי הגלויה, ליצור משהו שיישאר איתי ולא יימחק עם הזמן כמו כל רשימת מטלות או פוסט שרץ ברשת. לקחתי את עצמי לגראז' שיש לי בבית, ובצעד הראשון לא אחיד, התחלתי להסתכל על העצים המפוזרים שם.
בהתחלה לא ידעתי מה לעשות. עמדו לפניי קורות ישנים שהייתי מוכן לתת להם חיים חדשים. ואז גיליתי דגם פשוט לשולחן קטן שלא נדרש מכלום יותר מדי חכמה - רק מהלב והמחשבה. אחרי שעות של ניסוי וטעייה, עם הרבה בכאב והרבה שמחה, השולחן התחיל להתגלות לנגד עיניי.
לא יכול לתאר לכם איך הפרויקט הפך לבין אישי שלי. תוך כדי עבודה צצו בי זיכרונות ילדות כשעוד הייתי עוזר לסבא שלי במוסך שלו, כשהיינו עושים דברים קטנים יחד ושיחות נפש רבות התפתחו סביב עבודת הידיים שלנו. הריח של העץ והקולות שיצאנו מהם יחד הציפו אותי ברגשות כה חזקים.
ואם אני כבר מדבר על רגשות - תראו, זה אולי נשמע קלישאה אבל בכל זאת: החוויות שמסביב לעבודת יד הן החשובות באמת! לא מדובר כאן רק בפיסת ריהוט או פרויקט שניתן לסיים ולראות את התוצאה הסופית - העבודה בנתה לי גשר פנימי בין ההווה לעבר שלי והעניקה לי תחושת משמעות עמוקה.
כשהשולחן נעמד מול עיני בסיום העבודה, בצבעים גלים ורכים ונגיעות אישיות שלי בשולי המסמרים והשוף שעשיתי לו - הרגשתי כאילו חיברתי חלק ממני ליצירה הזו. הוא היה מלוכלך מעבודת הידיים שלי ומלא בנוכחות שפשוט אי אפשר לנכש אותה - יצירת אמנות בחיי!
אז טיפ בשבילכם אם אתם מתכננים להתחיל למשוך קו באומניות הנגרות: אל תמהרו לשפוט את עצמכם בראש מהרגע הראשון שאתם עובדים עם כלי עבודה ו עצים, פשוט השקיעו בליצור ותניחו לדמיון שלכם לזרום בחופשיות! כל פגם בעבודה שלכם הוא למעשה עדות למסע שעברתם בדרך…
אין דבר יותר מספק מאשר לראות איך רעיון הופך למציאות דרך ידיים ויש הרבה היופי המתמשך שכל יצירה מביאה איתה לאורך השנים.
ואז על