כשהייתי ילד, כל שבוע הייתה לנו מסורת משפחתית: יום שישי בשעה חמש אחרי הצהריים. כל המשפחה הייתה מתאספת במטבח של סבתא רחל, האישה ששלטה באומנות הבישול כמו מלחין בתזמורת. הריחות שעברו באוויר היו כמו קסם - תבשילים שהתחילו להתבשל שעות קודם לכן, חמימות השום והבצל המזהיבים נערמו יחד עם תבלינים שבושלו בשקט על להבה נמוכה.
באחד מהשישי הזה אני זוכר את אבי נכנס למטבח ואומר: "עכשיו זה הזמן לטעום." יש משהו בכל כך הרבה בישולים שקשור לאומנות הלחיץ גם את הפתיתים לצוף על פני התבשיל. אז יחד יצאנו לשולחן וכולנו טעינו טעמים חדשים ובחנו אחד את השני בעיניים נוצצות כשאנחנו מגלים מי זכה בחלק הגדול ביותר מהמנצחים הקולינריים.
היום, כשאני מבקר במסעדות שונות בעיר, אני תמיד מחפש את התחושה הזו שחוויתי אצל סבתא רחל. אני אוהב זמן רב לעבור בין הטעמים והמרקמים ולהרגיש אם בליבם נמצא אותו לב וחום שאפיין את המטבח בו גדלתי.
ואם תרצו טיפ קטן ממני - כשאתם יוצאים למסעדה בפעם הבאה, חפשו מנה שתוך כדי הכנתה מרגישים שהשף הכניס אליה חלק מעצמו. אוכל טוב הוא כזה שמספר סיפור ומחבר אותנו לרגעים יקרים בחיינו - וכשהצלחת מגישה לכם קצת מהרגש הזה, אתם כבר יודעים שזה מקום שתרצו לחזור אליו שוב ושוב.
אז אם אתם בסביבה שלי ויש לכם חשק לשוטט בטעמים מפנקים - עשו לעצמכם טובה ונסו למצוא מסעדות קטנות ולא מוכרות שבהן תמצאו בליווי האוכל גם החיבור ההוא שהיה אצל סבתא. כי לפעמים ה"זכרון" האמיתי עובר דרך הצלחת ולא רק במילים שנאמרות על השולחן.
ואז על