לא מזמן, אחרי תקופה ארוכה שבה התמודדתי עם לחץ ועומס רגשי, החלטתי לפנות למטפלת. זה לא היה קל להודות שאני צריך עזרה. תמיד גידלנו אותנו לחשוב שהעצמאות היא ערך עליון ושעלינו להתמודד לבד עם הקשיים שלנו. אבל כשחוויתי את תחושת הבדידות העמוקה הזאת, הבנתי שזו לא חולשה לבקש תמיכה.
הפגישה הראשונה שלי איתה הייתה קצת מלחיצה. נכנסתי לחדר נטול חוקים שבו הכל מותר: לדבר, לשתוק, לבכות או אפילו לצחוק. היא התמחתה בטיפול באמצעות האומניות ובשיחה הראשונה פשוט נתנה לי מקום להיות אני. אחת הדברים שהיא אמרה לי שזעזע אותי היה "אנחנו לעיתים קרובות מתמודדים עם הפחדים והכאבים שלנו לבד - ואנחנו לא צריכים". המשפט הזה פתח אצלי משהו פנימי שהרגשתי כל כך הרבה זמן, כמו שער שהחל להיפתח.
במהלך השיחות שלנו גיליתי ששיתוף הוא חלק בלתי נפרד מהתהליך. הרגשתי שכל מילה שלי נשמעת חופשית יותר כשלידי אדם שמבין ומקבל אותי ללא תנאים. גם כשהייתי מספר על הסיפורים הכי חשוכים שלי, היא אף פעם לא שופטת אלא מכילה באורך רוח ובאמפתיה עמוקה.
אני זוכר שלקראת סיום אחד המפגשים שלנו היא ביקשה ממני לכתוב לעצמי מכתב דרך עדשות של חמלה עצמית - תרגיל שבועט פנימה לתוך הלב והנפש. כתבתי הכל: מה הייתי רוצה לומר לילד הקטן שבי? איזה מסר היית נותן לו כדי שיעבור את רגעי הסערה? זו הייתה ממש חוויה מפעימה!
אם יש לכם מחשבות דומות לגבי טיפול או שאתם מרגישים כי אתם נאבקים בשדים שלכם - אל תהססו למנוע מעצמכם צעד חשוב זה. מטפלים יכולים להיות לידה שלכם בדרך הנכונה ועליכם רק לתת להם צ’אנס ולהיות פתוחים לחוויה הזו.
אז לכל מי שמתמודד ומשדר בלילות טרודים - תזכרו: יש אור בקצה המנהרה, וכמה פעמים אפילו אפשר למצוא אותו ביחד עם אנשים שהם מקצוענים בתחום!
ואז על