לא מזמן התיישבתי עם כוס קפה חם, כשברקע מתנגנת מוסיקה שקטה. הייתי בכורסא שלי, ורק אז שמתי לב כמה זמן עבר מאז שהפסקתי לצייר. המחשבות התחילו לזרום בראשי - בכל פעם שצבעים היו נוגעים בבריסטול הלבן, זה היה כמו להכניס לתוך התמונה את כל הרגשות שלי: שמחה, עצב, תקווה ולפעמים גם פחד.
באותו רגע החלטתי שאני חייבת לחזור לאמנות. זכרתי שבתור ילדה אהבתי לשבת בפינת החדר ולהתנסות בציור. זה היה המקום שבו יכולתי לברוח מכל מה שסובב אותי; אני והצבעים שלנו בשיחה אינסופית.
לקח לי כמה ימים להתארגן על עצמי ואז יצאתי לקנות צבעים חדשים ובריסטולים מרשימים. כן, כבר לא דיברנו על הכיתה ביסודי עם טושים משומשים וחבילות צבע שבהן כל הצבעים התערבבו אחד בשני. הפעם רציתי להתחיל מחדש, בצורה נקייה ומרגשת.
אז ישבתי מול הדף והתחלתי לצייר בלילה שקט וקריר - פשוט נתנתי לעצמי להשתחרר עם הקווים והרעיונות שצצו ברחבי ראשי בלי להיות בתחושות של "מה יחשבו עליי". כל מסגרת שנוצרה הייתה חלק ממני; לרגע שכחתי מהמולת החיים ומהדאגות היומיות.
וכאן מגיע טיפ קטן עבורכם: אל תחששו לתת לעצמכם מקום לטעות! הרבה פעמים אנחנו מפחדים להתנסות כי חושבים שאנחנו לא מספיק טובים או שלא נצליח להגיע לתוצאה מדויקת כפי שאנו מדמיינים בראשינו. אבל בעצם זה המקום שבו נוצרת האמנות באמת - בעשרות הניסיונות והשגיאות שעוזרים לנו למצוא את הסגנון הייחודי שלנו.
בסופו של דבר העבודה הראשונה ששבתי אליה היתה מופיעה מעניינת יותר ממה שחשבתי שתהיה. היא אולי לא הייתה מושלמת בעיני אחרים (או אפילו בעיניי), אך היא בהחלט מספרת את הסיפור שלי - סיפור של חיבור בין העבר להווה ובעיקר סיפור של בריאה חדשה מתוך כאוס רגשי לפעמים.
אני מחכה לפעם הבאה שאשאב השראה מצבע חדש - ואם אתם עוד שם מחכים באנונימיות שלכם עם מעברי הבראשית שלכם - זו ההזמנה שלכם לצבוע את העולם דרך עיניכם ואולי אפילו לפתוח דלת למישהו אחר כי רגש הוא הכי יפה כשמחלקים אותו!
ואז על