אני זוכרת את הפעם הראשונה שהצטרפתי לסדנא למוזיקה ואומנות. זה היה לפני כמה שנים, כשנשאתי איתי לא רק חלום לכתוב שיר אחד, אלא גם פחד גדול להיחשף ולהראות צדדים שלי שאינם מוכרים. הופעתי מול המראה והרגשתי שזה לא בדיוק אני.
הסדנה התקיימה במרכז קהילתי ברחוב הצמוד לבית שלי. הגיעו לשם אנשים מכל התחומים: סטודנטים, הורים לילדים קטנים, אפילו סבתא אחת עם גיטרה ישנה. כולנו התאספנו בחדר קטן עם קירות צבועים באור ירוק-תכלכל, שגרם לי להרגיש קצת כמו בבית.
במהלך השיעורים למדנו על הקשר בין מוזיקה לרגשות - איך מנגינה יכולה לגרום לנו לבכות או לחייך. בשיעור הראשון ביקש ממני המורה לבחור כלי נגינה מתוך ערימה גדולה של כלים ישנים וזנוחים. ליבי הלם בניוון ובסופו של דבר בחרתי בפנדייר - כלי פשוט עם צליל שמח, אבל הייתי סקפטית לגבי הכישרון שלי להוציא ממנו משהו משמעותי.
לאט לאט גיליתי שסדנת המוזיקה היא מקום שבו כולם יכולים להיות עצמם בלי פחד משיפוטיות. באחת מהפעילויות התבקשנו ליצור יחד חיבור בין מנגינות שונות ולספר סיפור דרך הצלילים בלבד. אז קלטתי שאני ממש מתחברת לזה; כאילו בכל תו שבחרנו נבקעה עוד שכבת רגש פנימית שלא ידעתי שהיא שם קודם לכן.
עברו מספר שבועות ומדי מפגש גיליתי חלקים חדשים בעוצמת ההבעה שלי ושפע רגש שחיכה לפרוץ החוצה. באחת הפעמים שלפני הופעה מול הקבוצה פתח פתח חדש לדיאלוג הנפשי שקיבץ אותו הרגע - פחד מהצלחה ופחד מכישלון בו זמנית.
למדתי גם ששיתוף הוא כוח רב עוצמה; כשאת פותחת את הלב שלך ומאפשרת לאחרים לראות מי את באמת, נוצרת חיבור עמוק שעובר מעבר למילים עצמן.
אם אתם מתלבטים אם להצטרף לסדנא כזו או אחרת - אל תהססו! זו ההזדמנות שלכם לצלול לעולם חדש ולגלות צדדים שלא ידעתם שיש בכם. לפעמים כל מה שנדרש זה לקחת נשימה עמוקה ולהשתמש בקול שלכם כדי להתחבר לשלושה דברים: לעצמכם, לערכים ולאנשים סביבכם.
ואז על