אני זוכרת את הרגע שבו החלטתי להסכים לבקש מבתי ללכת לחוג חדש. היא הייתה אז בת חמש, עם עיניים מבריקות והתרגשות שלא נגמרת. אחרי אלפי פעמים ששאלתי אותה מה היא רוצה לעשות, יום אחד היא פתאום קפצה ואכלה לי את הראש על חוג יצירה.
בהתחלה הייתי סקפטית. חשבתי לעצמי: “מה כבר עשייה עם צבעים דלים ותוצרים שיחזרוונים?” אבל משהו במבט שלה גרם לי להרגיש שאני חייבת לתת לה לנסות. לקחתי אותה לפגישה הראשונה בחוג, כשהלב שלי קצת הלם מהחשש שזה לא יתאים לה.
כשהגענו לשם, מצאתי קבוצת ילדים מוקפים בצבעים ובחומרים מגרים, מחייכים ועסוקים בשיחות עם המדריך. בתי התיישבה ליד שולחן שם היו פיסות קרטון וזוהר מכל הכיוונים. מהר מאוד היא התחילה לעבוד על פרויקט שציירה באופן אנושי כל כך ברור - עולם של פיות וצמחים קסומים.
לא יכולתי לכאן כמובן להתחמק מהמחשבות שלי תוך כדי:
“האם זה באמת יפתח אצלה כישרונות שעוד לא ידעה שהיא מחזיקה? האם זה יעזור בביטחון שלה?”
והלוואי שהייתי מצליחה לספר לכם כמה מרגש היה לראות אותה עובדת בקצב שלה, מתרכזת ומייחסת חשיבות לכל פרט קטן בעבודתה. גם אני מצאתי את עצמי מתחברת מחדש לצבעים וליצירתיות שבנו.
עכשיו כשלעיתים קרובות אנחנו יוצאות הביתה עם ערימות יצירות ולעיתים אני מוצאת את עצמי תולה דברים על הקיר בבית כאילו זה תערוכה בגלריה פריזאית קטנה - אני רואה שהחוויה הזו נתנה לה הרבה יותר מליצור "סתם" דברים יפים; היא גידלה בטחון בעצמה והיא למדה לעבוד בהנאה ובמסירות.
טיפ קטן ממני לכל ההורים שקוראים: אל תפקפקו בהחלטות שלכם כשילדיכם רוצים להתנסות בדברים חדשים! לפעמים דווקא העדפותיהם הלא צפויות הן אלו שמקנות להם מיומנויות חדשות שלא ידענו שהם זקוקים להן או פשוט בריאות נפשית שנובעת מתהליך היצירה עצמו.
וחוץ מזה? יש משהו מאוד משמח בכל הסיפור הזה: מדי שבוע אנחנו חוזרות הביתה מלאות השראה ועם חיוכים ענקיים על הפנים!
ואז על