לילה, עייפה, יושבת מול המחשב ומחשבות מתסכלות עוברות לי בראש. כמה אני אוהבת את המכונית הקלאסית שלי, אבל כל פעם שאני חושבת על תיקונים, אני מתמלאת בחרדות. זה לא רק עניין של כסף, אלא גם של זמינות חלקים, טכנאים שיש להם סבלנות לעבוד עם מכוניות כמו שלי. פתאום אני שואלת את עצמי אם זה בכלל שווה את זה.
מצד אחד, יש משהו קסום במכונית הזו, נוסטלגיה שמזכירה לי את הילדות, את האבא שלי ששם לי יד על הכתף כשהיינו נוסעים יחד. מצד שני, אני מתעוררת בבוקר עם דאגות על תיקונים שלא נגמרים, על חלקים שאי אפשר למצוא ובסוף אני מוצאת את עצמי במוסך שוב ושוב.
האם אני סתם מחזיקה בזה מתוך זיכרונות? או שאולי יש לי תשוקה אמיתית אליה? אני לא יודעת. לפעמים אני שוקלת למכור אותה, אבל אז אני נזכרת בשיחות עם חברים על חוויות הנסיעה, על הרוח בשיער ועל תחושת החופש. אז מה עושים? ממשיכה להשקיע או שאולי זה הגיע הזמן להיפרד?
ואז על