יש לי מחשבה כזו שמטרידה אותי בזמן האחרון לגבי עיצוב UX/UI. אני מתלבטת בין הרצון ליצור משהו עוצר נשימה, לבין הצורך הפשוט של המשתמשים שלי. לפעמים אני מרגישה כמו שאני עושה פזל כל חלק חייב להתאים בדיוק כדי שהכל יעבוד בצורה חלקה, אבל יש רגעים שאני רוצה לשים את הלב שלי בעיצוב, וזה מרגיש כמו סיכון.
האם אני מסתכנת בלהיות מדי 'אומנית' ולא מספיק פרקטית? אני יודעת שכשמשתמשים פוגשים את הממשק שלי, הם קודם כל מחפשים פתרון ואז מגיעים לאסתטיקה. ומצד שני, יש לי כל כך הרבה רעיונות שאני רוצה להכניס, צבעים, טקסטורות, חוויות.
אולי אני פשוט צריכה לזכור שדווקא השילוב בין פונקציונליות ליופי הוא זה שעושה את החוויה באמת מיוחדת. אבל איך מוצאים את האיזון הזה? אני הרבה פעמים מרגישה שזה כמו קו דק בין להיות חדשנית לבין להיות לא נגיש. זה מעייף, אבל גם מרגש.
ואז על