אתמול, בזמן שנסעתי הביתה באחת מהשירותים הפרטיים שהפכו ליותר ויותר פופולריים בשנים האחרונות, מצאתי את עצמי מתבונן בנוף המוכר שעובר מול עיניי. זה היה יום חמים של סתיו, וחלונות הרכב היו פתוחים קלות כדי ליהנות מהבריזה הנעימה. אבל לא חלמתי על כך שהמסלול הזה יביא לי חוויה שתיגע בליבי.
שני נוסעים ישבו לצדי - אישה מבוגרת בשנות השבעים לחייה וגבר צעיר עם תיק בית ספר צבעוני. במהלך הנסיעה, התחיל בינינו שיח נעים ששבר את הדממה של העיר המנוכרת לפעמים. האישה סיפרה שיש לה נכד שגר בחו"ל והיא מתקשה להיפגש איתו לעיתים תכופות בגלל מגבלות הטיסות והמרחק הפיזי. היא דיברה על געגועיה ובכל מילה שלה ניתן היה לשמוע את האהבה העצומה שהיא מרגישה כלפיו.
מצדו השני, הגבר הצ年轻 סיפר על החלום שלו לעשות טיול גדול בעולם אחרי שהוא יסיים את הלימודים, ועל החששות שלו מפני הזרויות והלא נודע. הוא שאל אותה איך היא מתמודדת עם המרחק מאנשים אהובים ובטח הסבירה לו כמה חשוב לקבוע קשרים אמיצים גם בעידן שבו הכל סביבנו נדמה כמו זמני ושולי.
באופן טבעי לחלוטין התחלנו לדבר גם על עצמנו ומה אנו עושים כאן בכל רגע נתון בחיינו שלנו; אני מצאתי את עצמי משתף על הדרך שליואה קצת יותר אדם מאז שאני משתמש בתחבורה ציבורית פרטית וכיצד זה עוזר לי להתחבר שוב אל העולם שסביבי.
כשירדתי מהאוטו בסופו של דבר ולבבי מלא תודה לנהג ולנוסעים החדשים שפגשתי בדרך, הבנתי כמה חשוב לנו לחוות אינטראקציות אנושיות יומיומיות אפילו אם אלו מסתכמות בנסיעות קצרצרות בעיר החופשית הזו המכונה תל אביב.
והטיפ שלי? כשאתם יושבים ברכב ובעיקר בתחבורה הציבורית הפרטית - תהיו פתוחים למפגשים הללו. כל אדם יכול ללמד אותנו משהו חדש או לפחות לגרום לנו לחשוב בצורה אחרת ולא לקחת דברים כמובן מאליהם. החיים הם כזבים קצרים מדי כדי שנפספס אותם בפינה הקטנה שלנו.
אז בפעם הבאה שאתם נכנסים לרכב כזה או אחר שאמור לקחת אתכם ממקום למקום - זכרו שזה יכול להיות הרבה יותר מעוד נסיעה ריקה; זו יכולה להיות הזדמנות למצוא חברים חדשים או פשוט לתפוס רגע קטן של קסם במרכז השגרה היומית שלנו.