כשהייתי ילד, הכנסת האורחים של אמא שלי תמיד הייתה מלווה בניחוח של סבון מרכך וכיבוס בסופו של יום. הבית שלנו היה מקום מפלט, עם פינות חמימות וריחות מוכרים. אבל כשגדלתי והעברתי את חיי למקום משלי, גיליתי שהרגעים האלה לא באים מעצמם - הם דורשים עבודה.
לאחרונה מצאתי את עצמי בקונפליקט: מצד אחד רציתי לשמור על ניקיון וסדר בבית שלי, ומצד שני הייתי כל כך עסוק בעבודות ובחיים החברתיים שלי שלא נשאר לי זמן. הכל התערבב יחד כמו תמונה שאבדו בה הצבעים.
יום אחד כשחזרתי הביתה אחרי שבוע מתיש, נכנסתי לדירה כשהלב שלי כבד מהמרוץ המטורף הזה. פתחתי דלת וראיתי שולחן מלא בפריטים שאין להם מקום - עודפים מחנויות, ספרים שקניתי ולא קראתי ואפילו כביסה שנתלתה ביום שישי האחרון ועדיין לא גהרו מזה חודשים.
אז החלטתי לקפוץ למים הקפואים ולעשות שינוי. שמתי מוזיקה ברקע ופשוט התחלתי לנקות - לא בחיפזון אלא מתוך אהבה לסביבת החיים שלי. כל פריט שסידרנו הוביל אותי למחשבות נוסטלגיות; כל שטיפה הפכה לעונג קטן של רעננות. יש משהו מאוד מרגש בשיטה הזו - היא מאפשרת לך להתחבר מחדש לרגשות שטמונים בגופים המוכרים שלך.
הטיפ שלי? אל תחכו ל'יום הניקוי הגדול'. צאו למסעות קטנים יותר בכל פעם שאתם נכון לזה נפשית וגופנית. תיהנו מכל רגע!
ועכשיו הבית שלכם ירגיש כמו מבצר שאתם גאים בו - וגם הלב שלכם יתמלא בשקט פנימי וברוגע שמעט פעמים מרגישים במנעמי החיים המודרניים.
כי באמת כשאתם מנקים את הבית שלכם אתם בעצם מנקים גם את הלב ואת הנשמה שלכם. 🧹✨